לרצות יותר מדי לנצח , או הפחד הנורא מלהראות חלשים ?

עדכון – מאי 2021 אלעד פלטין

בהרבה פעמים יש לא מעט מהמשותף, בין ספורטאי מסטרס “צעירים’ (בגיל 40…50 ו 60) שנמצאים שנה- שנתיים ומעלה בתחום, אל מול ספורטאים צעירים באמת בגיל 16-25. המשותף לשתי הקבוצות – כולם רוצים מאוד מאוד לנצח. הדמיון עולה מאוד כאשר הסיכוי למדליה בכל תחרות עולה, ללא קשר ישיר לקושי האמיתי בזכייה במדליה (לדוגמה – במקצה השתתפו 3 משתתפים בלבד). כאשר מתחילים להתחרות “יותר מדי” קורה דבר משונה. מתחילים להידמות יותר ויותר “לספורטאים מקצוענים” שיותר משתתפים בתחרויות מאשר מתאמנים. כך קורה שההתמקדות בתחרויות עולה על האימונים עצמם. תוסיפו לזה הרבה נפח (=עייפות) “תתבלו” בספורטאי טריאתלט שמשתתף גם במרוצי ריצה, שחייה, טריאתלון, איש ברזל ועוד…..ויש לנו מתכון בטוח ל…חוסר התקדמות אמיתי (עמידה במקום-במקרה הטוב) או ל…לפציעה (“אתה תותח” !) במקרה הרע.

חשוב מאוד תמיד למצוא את האיזון הנכון בין תחרויות לאימונים, זאת בהתאם לרמת הכושר שלכם > ככל שרחוקה ממיצוי הפוטנציאל האמיתי שלכם, חשוב יותר לקבוע יעדי מטרה באימון ופחות בתחרות. הכלל יחול (לדוגמה) על ספורטאי מסטרס בעל עודף משקל (לפעמים היא או הוא יכולים להעלות על הפודיום עקב רמה כללית נמוכה של הקטגוריה) מצד שני – יכול לחול על ספורטאי עלית, חבר נבחרת ישראל שבמרוצי חו”ל לא מסיים את מלוא מרחק ההקפות הנדרש. המשותף לשניהם – רחוקים ממיצוי הפוטנציאל שלהם (אנחנו מדברים כאן מקצועית ולא סיפורי עליבאבא ודרמה של שיווק….)

ויש לנו מתכון בטוח ל…חוסר התקדמות אמיתי (עמידה במקום-במקרה הטוב) או ל…לפציעה (“אתה תותח” !) במקרה הרע.

וזה הרגע שכדאי רגע לעצור – להירגע (ואז אפשר לספור עד 3, למרות שעדיף עד 100) ולנוח (לא בהכרח באותו סדר) ואז לחשוב איך לנוח מתחרויות ושוב ….לחשוב לרגע כיצד אנחנו קובעים מטרה לשיפור באימון ? באיזה תחום ?

מטרה לשיפור הגמישות. (לינק בנושא)

מטרה בשיפור כוח מתפרץ /מטרה בשיפור יציבות ותנועתיות (FMS) – לינק

שיפור הספק ואט לקילו בתחום הסבולת (מוזמנים לקרוא ההבדל בין מד דופק למד הספק) שיפור הספק ואט לקילו בתחום האנ- אירובי. ועוד ועוד ובעיקר – ועוד. מוזמנים לקרוא את ההמשך עם חיוך קטן או גדול.

“נתפנק, נעשה נעים…הכול בראש…אתה תצא מזה כמו ענקקק !! אני כאן כדי לתת PUSH לאנשים…קטן עליך !

תחשוב קר – יהיה קר…אין כזה דבר לא יכול ” למה צריך להיזהר ממאמני “נערות עידוד” שצועקים כמו שלומי המזגן – “הכול בראשששששש !! מוזמנים לראות את הסרטון.

“זה הכול בראש”. לא שמעתם כבר את האמרה הזאת? אז לא, לא הכול בראש. (אמרה ששמורה לספורטאים חלשים שמשתמשים בה כתירוץ) ישנם ספורטאים, גם ברמות הגבוהות בעולם ש”חזקים יותר או פחות בראש”, בדיוק כמו כוח מתפרץ או יכולת מהירות. הם צריכים לעבוד על זה בהתאם. כשנצמדים לססמאות “הכול בראש”, זה הופך להיות מעין תירוץ רוטיני להפסד, לכישלון, לאי הצלחה.

זה הכול בראש. התירוץ מאוד קל, כיוון שבעיה מנטאלית איננה מדידה ומדויקת כמו בעיית כושר גופני אחר, כמו כוח, מהירות, או זריזות. כאשר “הכול בראש” חשיבות האימונים המעשיים בשטח יורדת מטה. לא ! “הכול בראש”. הראש הוא חשוב (חוסן מנטאלי), רק לא הכול מתחיל ונגמר בו. אמרה זו מתקשרת למשפטי מחץ למ”פ חי”ר בן 20…. כאשר בינתיים חצי מהפלוגה על ב’יתים והחצי השני על ג’ימלים.

TOO MUCH CONTROL/CHAOS – כספורטאים אשר מעוניינים באמת לנצח מומלץ שנדע להבדיל בין מצב כאוס למצב שליטה במהלך המשחק או התחרות. שני האלמנטים הרבה פעמים, מתערבבים ונוגעים אחד בשני “בקצוות”. שחקנים טובים צריכים לדעת מתי לזהות את שני המקצבים הללו במשחק או התחרות ולהשתמש בהם לטובתנו (אם במישור הפיזי ואם במישור המנטלי)”מי שרוצה יותר מדי לנצח” יכול להימצא אחת מהשניים :

1) בשליטה מתמדת מדי מחשש לאיבוד שליטה (נמצא רק בהגנה ושומר על הביצים בחשש), רוכב בבטחה מחשש להתרסק, עד ש…מתרסק (אופניים) או עד שהוא חוטף גול (כדורגל).

2) מצד שני להיות כל הזמן במצב כאוס, גם הוא לא טוב, בדר”כ הוצאת אנרגיה מיותרת (או התקפה בלבד ללא הגנה) גורמת לפספוס המטרה גם. הדבר הטוב הוא לדעת להבדיל בין

שני המצבים – שליטה וכאוס.

מצב ZEN – הלוחמים היפנים העדיפו את הזן משום שהוא הטיף לעיצוב אופי חזק, פשטות, נחישות, ריכוז ומשמעת עצמית, ולא התייחס לבעיות של רחמים ומוסר, או לרגשות כמו אהבה או כעס. כל זאת הביאו בסופו של דבר לביצוע מושלם. מצב שאין בו עוד מחשבות, תכניות, משאלות וצפיות, מצב של “מודעות נכונה” הטעון בערנות רוחנית. “אחת התכונות החשובות ביותר של הירייה בקשת ושל האומניות האחרות המקובלות ביפן, שאינן משרתות כל תכלית ואפילו אינן מיועדות לגרימת הנאה אסטטית, אלא להכשרת התודעה במגע עם המציאות. על כן אין יורים בקשת כדי לקלוע למטרה, ואין מניפים חרב בכדי להכריע את היריב…אדם חייב להתעלות עד שתהיה יכולתו “אמנות ללא אומנות” הצומחת מתת – המודע”.(מתוך “תורת הזן” – אלי לנצמן)

כנראה שהדבר היחידי “שלא מסתדר” עם תורת הזן, היא נושא “התשלום החומרי בספורט עבור הניצחון” (חלש בתרבויות המזרח).

יותר מדי רגש – רצון עז מדי טומן בחובו רגשות מיותרים אשר נוטים להסיח את הדעת מהמטרה. “לחנוק מרוב אהבה” או מרוב שרוצים כ”כ, “…הילד החזיק חזק כל כך בפרפר עד שמעך אותו תחת ידיו”. מרוב רצון ואהבה, לפעמים מקבלים את התוצאה ההפוכה. ילדים שמנסים להיות גברים וההפך – חלק מניצחון על אחרים, היא סוג של הוכחה של גבריות. במידה וצעירים מעוניינים להוכיח שהם בוגרים, רלוונטים. או מבוגרים שמנסים להוכיח שכוחם במותנם. כמו הבדיחה על המשותף בין נערה בת 15 לבין אישה בת 40…שתיהן רוצות להראות כמו בת 20.

ניצחון בכל מחיר – ישנן קבוצות רבות הדוגלות בשיטת ” לנצח בכל מחיר” גם אם השיטה כרוכה באלימות, משחק ברוטאלי וכדומה. שיטה זו היא פגיעה במהותו של הספורט. וגם הרבה מעבר לאלימות, רמאות במהלך המשחק כיוון שהניצחון מעל הכול. החוקים פחות חשובים, ההוגנות מתמוססות וניתנת לפרשנות בהתאם לססמה הנבובה שאינה קשורה לספורט הוגן – “ניצחון בכל מחיר”. בעיית הסימום בספורט הינה חלק עיקרי מאמרה זו. ברמה הנמוכה יותר, מי שלא יודע להפסיד, כנראה שלא ידע לנצח (הוא יישבר ויפרוש ויאבד עניין מהר מאוד)

שליטה, רוגע, סימטריה ושלווה – עקרון אשר דומה מאוד לעקרון ה ZEN, מתוך השלווה והרוגע, השליטה והסימטריה בספורט ניתן להביא את הניצחון. ככל שאנחנו שומרים יותר על ארבעת עקרונות אלה בדרך לניצחון, או החתירה לניצחון נגיע לקו הסיום רעננים יותר. לא בהכרח הכוונה אך ורק למרוץ עצמו, אלא באורח החיים בכלל ולאימונים שלנו. ספורטאים צעירים בענפים שונים (ללא קשר לגיל הביולוגי), מתאמנים כל הזמן במצב תחרות, בינם לבין עצמם ובינם לבין האחרים. כאשר מתחרים באימונים, במקום להתאמן, מגיעים בדר”כ למרוצים מחוסרי אנרגיות.

הרצון ללמוד, או להוכיח שאני יודע / חזק / מהיר….

הרצון להתקדם מהר, מתאים מאוד לאופי הישראלי. התרבות בה אנחנו חיים כיום, הכול אינסטנס – בום טראח, הכול מצליח. כוכב נולד 3, הישרדות, המרוץ למיליון. עבודה קשה לאורך זמן זה קשה, אנחנו רוצים את הכול בגדול ועכשיו. יש גם כמובן את הצד השני שהוא הפחד מהתמודדות, הפחד מכישלון, “עדיף לא לנסות גם ככה אני לא מספיק רציני…אין לי את הזמן, אין לי כשרון….כל החיים שלי לא עשיתי ספורט” …גם בכיוונים מנוגדים…בגלל שאין לי זמן, אבל אני רוצה מאוד לנצח… אני אשקיע עוד ועוד, הרבה מעבר לתוכנית… בטח שאני אצליח הרי זה לא רק כישרון, זה הרבה בראש…אני הרי חזק בראש, אופניים זה הרי הרבה עבודה קשה, עבודה קשה בהחלט, ואני יודע לעבוד קשה, אני אתאמן הכי קשה בעולם….ובסוף…. בסוף….כנראה שאפצע…

“צעירות” – התלהבות יתר וכמובן @#$%^ מוקדמת . מתאפיין בח’ברה צעירים (אבל לא רק !) שנכנסו רק עתה לענף, בריאים וחזקים מבחינה פיזית, אך נטולי ניסיון (יש עד אין סוף דוגמאות לתת – רוכבים שסוחבים את כל הפלטון שלהם על גבם עד שבעשרה קילומטרים האחרונים מתפרקים ופורשים מהמרוץ). בענפי הקרב למשל, מאמן טוב לעולם לא ישים ספורטאי לא מנוסה, חזק וצעיר, מול ספורטאי מנוסה מאוד וחסר כוח פיזי (זה בדר”כ ייגמר רע מבחינת הספורטאי הצעיר…בגלל כוחו הרב שיתועל לרעתו).

קשה וכואב זה טוב >(ממש לא נכון, או לפחות לא באופן מלא)

לא פעם אני פוגש ספורטאים אשר מתאמנים כ- 15-18 שעות בשבוע, רצים נפחי ריצה לתחרויות מרתון של 120 ק”מ בשבוע, אבל לא מצליחים לרדת מ- 3 וחצי שעות למרתון. קשה (והרבה) זה לא בהכרח טוב. באימוני ילדים ונוער, תמיד ניסיתי ללמד אותם שירגישו שהם מהירים. ניסיתי לתרגם את הקושי שלהם למהירות. ’סבל או קושי’ הם ’סבל וקושי’, מהירות שווה למהירות. כאשר אותו ילד יסבול הוא ירגיש זאת, אבל אולי הוא יצליח ללמוד להבדיל בין קושי רע לקושי טוב. רע=עייפות מצטברת ועומס אימונים גבוה מדי, שהיא סימן שצריך לנוח. קושי טוב = אני מהיר על האופניים. עקשנות עודפת – הכול מתחבר להכל בסופו של דבר.