אז כמה הטכניקה באמת חשובה? (הדוגמאות הובאו מתחרות סייקלקרוס שנערכה בפתח תקווה בסוף 2011)

ראשית – בטיחות – כפפות שמים בכל מרוץ, גם מרוץ על חמרה, אתם אף פעם לא יודעים על מה תיפלו (האמת מה זה משנה). ישנה איזה מחשבה מטופשת, כי אם מקצוענים רוכבים בלי כפפות “גם אנחנו” אז בואו אגלה לכם סוד, גם מקצוענים בשורה הראשונה עושים הרבה שטויות, שבין זה למילה “מקצועי” או מקצוענים, הקשר מקרי בהחלט. (אנחנו צריכים להיות מקצוענים בלדעת לעשות את ההבדל בין לאמץ משהו מקצועי, למשהו שאינו (כמו אמונה תפלה), לא משנה מי עושה זאת…בטח במידה וזה דברים לא טובים…ובטח במידה והם מטופשים – אמונות טפלות למנהן או ניסיון להוריד את קו השיזוף….).שריטה קלה של 2 תפרים מטופשים יכולה לגרום לזיהום ובמקרה הטוב לעצירת אימונים למשך שבוע (אנטיביוטיקה) ובמקרה הרע – זיהום רע וסיבוכים ארוכים יותר. (אתם רוצים להוריד את קו השיזוף, לכו לים, או לקוסמטיקאית).

2.בתחרות בפתח תקווה הרבה רוכבים בחרו לרכב על “הדרופס” ולא על ה  HOOD (HOOD זה החלק העליון בכידון האופני כביש, הדרופס זה החלק התחתון בכידון) אפילו כאשר אלה הגיעו לעליית קיר הקשה וירדו מהאופניים. בצורה הזאת אין שליטה טובה על האופניים, הזווית בין הגב לכידון חדה מדי, השליטה באופניים יורדת ומצריכה הוצאת אנרגיה מיותרת, גם אם בפעם הראשונה אנחנו מצליחים, לאורך זמן אנחנו מתעייפים עוד ועוד ודועכים ככול שהתחרות נמשכת – בקיצור, באזורים טכניים עדיף כמעט תמיד להיות על ה Hood. (בקטעים טכניים שמעוניינים להוריד משקל גוף מטה, מומלץ להוריד ידיים לדרופס, רק כנראה והיריעה כאן קצרה מכדי להסביר כאן אודות כך) נראה שהיתה קוארלציה ברורה בתחרות, בין מי שעלה והצליח לעשות את העלית קיר במלואה במשך כל התחרות (שלומי, עודד, פקץ, גבאי-נדמה לי שהצליח גם ואליעד, סליחה במידה ושכחתי אחרים) לבין אחרים שלא הצליחו לבצע אותה כאשר ניסו לעשות אותה בעקשנות אותה על הדרופס . (נכון, יש גם כאלה שלא הצליחו על ההודס).

3. מסלול הסייקלקרוס בפ”ת היה הדבר שהכי דומה לסייקלקרוס (איטי) ואמיתי (מלבד מכשולים מלאכותיים שחבל ולא היו, לא נורא, בפעם הבאה) המסלול היה רוצח קטן שבו לא היה היכן לנוח והמהירות נמוכה מדי, או המסלול טכני מכדי להצליח ולבצע בו דראפט יעיל (לפרקי זמן מסוימים). במסלול מעין זה, רוכבים רבים נוטים לדווש בטעות לתוך הסל”ד הנמוך מדי (כל אחד וסל”ד יעיל שלו) זה קורה בדר”כ (גם ברמות הגבוהות ביותר בעולם), כאשר הלחץ עולה (נג”ש או עלייה ארוכה) ונטיית הגוף הולכת להרגשה מוטעית שככל ‘שקשה’ יותר ברגליים ואנחנו עובדים ‘חזק’ יותר, ככה אנחנו יעילים יותר. אפילו הואטים יעלו, אבל !!! בין הספק ליעילות לא בהכרח יש קורלציה. במידה ורוכב X ביצע את מסלול התחרות ב 4ואט לקילו (משקל גוף), בסל”ד 80 ממוצע, ורוכב אחר, ביצע את אותה תחרות גם ב 4 ואט לקילו, רק בסל”ד 100 ממוצע, הרוכב בעל הסל”ד המהיר יותר (בהנחה כמובן שכל שאר הפרמטרים של הרוכבים זהה) יהיה הרבה יותר רענן ופחות מותשמזה שרכב אותו ב 80 סל”ד. יעילות זה שם המשחק. ואטים זה רק פקטור אחד (מרכזי), אבל לא עיקרי, כמו ב PowerWatt. מעבר לכך, רוכבי אופני הרים, נוטים לדווש בצורה שהם רק דוחפים את הפדלים (הפעלה יתרה של השרירים הדוחפים, פחות המושכים).

4. שלומי חיימי לא ניצח (2011) את התחרות בשישי והסבב כולו בגלל יחס הספק משקל גבוה משל האחרים (ייתכן מאוד שבמקצה נג”ש במישור הוא לא היה בין ההכי חזקים, לעומת זאת בעלייה אולי וכן) אבל !! יחס המשקל-הספק לא נתן לו את היתרון המשמעותי בתחרות הזאת. היתרון של שלומי על המסלול הנ”ל היתה היכולת הטכנית. שלומי היה יעיל מכולם מבחינה מכאנית להבדיל ממרבית הרוכבים ראו שהנ”ל “זורם” את המסלול (מלבד קטעים מסוימים בהם הוא יצא משליטה ונפל). שלומי לא נראה, בניגוד לאחרים, “נלחם” במסלול (וזה דבר מאוד לא קל במסלול “רוצח” מעין זה).  יתרון אחד בתחום הטכניקה- זה הסל”ד הגבוה בתחרות, שלומי סיים את התחרות בסל”ד ממוצע 100 ! (כולל הנפילות) מה שאומר שלאורך זמן, שלומי יחסית לא התעייף בגלל הסל”ד המהיר באופן יחסי (חומצות החלב בשרירים התפנו מהר יותר).

נסו בכל מרוץ, אך בעיקר מרוצי אופני הרים, CX, או אפילו מרוצי כביש טכנים, לנסות ולהוציא מינימום אנרגיה ועדיין להשאר מהירים, כמו :

פניות – כניסה ויציאה מהן (בחירת הילוך ליציאה מהפנייה).

בחירת הילוכים (כניסה/יציאה מפניות) כניסה/יציאה לעלייה.

צורת הדיווש – בירידה ובמישור – שונות אחת מהשנייה.

לכתבות נוספות בנושא טכניקה – כאן

לאימוני POWERTRAINING – כאן 0523-541563 elad.bike@gmail.com