פרק 1 : סיפורו של פסנתר (2001) מתוך הספר – טירופו של מסע או מסעו של טירוף (אלעד פלטין)
(אוריינטציית זמן > 1996-7) ארבע שעות הצטופפו בין קרעי החלום וכמה חבל שהיה הוא מלא במתמטיקה.
(אם מתאים – מוזמנים להאזין תוך כדי…זה בערך הזמן שלוקח לסיים את הסיפור….)
שעות השינה למרות שהיו מעטות, הפכו למפלט אחרון מפני מציאות עגומת מספרים. הזהירו אותי מפני התואר הזה: “חצי מהסטודנטים לא מסיימים… ואם כבר צלחת את שנה א’, מחכות לך שנתיים נוספות של סיוט אם לא שלוש ויותר…” אך אני, כמו תמיד הייתי אופטימי, כאידיוט ניסיתי מאמבטיית קצף צבא גלשתי במגלשת ואדי עוג’ה, אל תוך מימיה הקרים של האקדמיה. שוב מהתחלה, שוב טירון, שוב הכל מחדש. מאפס… אפס !
עמראני צלצל לפני שבוע ומסר שנפתחה תוכנית ‘שירות משולבת’… לא היה נעים לי לצחוק, גם מעבר לשפופרת לא יפה לצחוק למפקד. מה אומר ? שאת טעם האזרחות שלי כבר הטמעתי, יחד עם כל הרע שבו. החופשה ללא תשלום היותה תוכנית כיסוי מושלמת עבורי לתוכנית האמיתית, ובינינו, לא יד4עתי כלל מהי. תמיד נדחפתי פנימה ללוע הארי, בתוכו הייתי נזכר לשאול מי מבין כולם רוצה להרע לי ומי רוצה להיטיב. אמן הישרדות הפכתי, דג קרפיון בו אף יד רעה לא נגעה ונשאר אחרון בבריכה. אך בסופו של דבר, כמו סיפור מר של דיקנס, בו קיים איזה זיק של תקווה מלוחה, קיוויתי שהסיום יהיה אופטימי יותר, למרות שהכל לבסוף תמיד התהפך. רץ מהר מכפי שגופי מסוגל ולאט מכפי שכשרוני מאפשר. לעזאזל, איך ולמה נדחפתי ? שערי הונח מדובלל כפיאה נוכרית הפוכה. חרא סמסטר עבר כבר, חרא שבוע חלף… ואיזה חרא של יום עומד לו בטח בפתח !!!
השכל נקרע לגזרים בשיא סיוט המבחן האחרון במתמטיקה דיסקרטית. סביר להניח שנפגעתי שכלית. כמה המוח מסוגל כבר לקלוט בסימסטר אחד? הלוא בן אדם נורמלי חייב להיכשל בקורס אחד לפחות! לא ?
יום שישי היום ? ומה אני עושה כאן ?
טוב, לפחות היום שבפתח נראה קצת יפה – טלי וערן נסעו להורים אתמול. נשארנו לבד. אני ושוקו – החתול הארס של טלי ונראה שגם בסוף השבוע הזה נתחלק יחד בבונזו. חתול ארס אוכל בונזו, תמיד העדפתי את הפתיתים הדקים שטלי היתה קונה לו בתחילת הסימסטר, נמסים בפה בקלות, בטעם מתוק ולא מריר כמו הבונזו… סבלתי בשקט. לא יודע למה, קיוויתי שיתפוס אותי רגע שקט. אך לא ליטופה של מישהי העיר אותי משינה, סתם משאית הובלות ישנה שחנתה ברחוב ואיתה סבלים רומנים בעלי לב גדול, צועקים באקצנט : “תוריד – תעלה – ימינה – ושמאלה” לא ידעתי שיש שפה כה גרועה, ממנה אפשר לקום בבוקר שישי. בסחיבת ‘פצוע אנגלי’ גררתי אדם לאמבטיה, מסע נפשי מפרך בבוקר מלא חלומות משונים! מישהו שלח בי מבט מצוברח, שפשפתי עיניים זה היה הראי. לפחות אני לא היחיד. הבטתי מיד באסלה וחישבתי זמן אותו אבזבז במקום ההתכוננות למבחן… נתאפק !
“…החליט, לאחר התייעצות עם מערכת הביטחון, להכריז על סגר מוחלט על שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה…” הקריין ברדיו ניסה להעביר חדשות בצורה שבין גבול הדאגה להיסטריה.
מהרחוב נשמע קול צופר ארוך-עצבני ואחריו קול רדיופוני… “יא מאניק ! איך אתה יכול לחסום ככה כביש ?”
מהמרפסת, עם מברשת שיניים תקועה עדיין בפה, תרתי במבטי אחר משאית עם מנוף. הצעקן היה נהג מונית ירושלמי שנולד עצבני או קיבל עצבים יחד עם המקצוע. נהג משאית ההובלה הישנה לא התרגש: “יאללה… שעה שעתיים וסיימנו חבוב, למה לעשות כאן כזה בלגן ?” שאל ודמה למנוף בעצמו, איש מנוף עם המון שערות, מטר קוב של אדם, לבש חולצה אדומה שמתחתיה בצבצו קצוות פרוות שערות, עליה נכתבו באותיות קידוש לבנות: ‘סמי הובלות – הכי חזק שיש במרכז’ – נהג המונית ראה זאת כמוני וביצע נסיגה שקטה לאחור כשלא שכח גם הוא להוסיף: “יאללה… ” שמחתי לראות שאני לא היחיד שקם עצבני על הבוקר והמשכתי לצחצח את הצד הימני של הפה, כאילו יש זמן יקר לבזבז. פתחתי את חלון המרפסת וקרן אור מרגיזה הצרה את אישוני העיניים.
“נדבי שלי ! בוקר טוב, מה שלומך ? חשבתי שנסעת להורים היום?”
גברת רוזן. משוש נפשי, צרור חלומותיי הנשגבים, בעלת הבית, מלכת הבניין, הוד מעלתה בת שבעים ושתיים כשמעולם לא שכחה להזכיר לנו זאת.
“בוקר טוב, מה שלומך גברת רוזן? ” – שלחתי מבט מנומס לקומה הרביעית ובלעתי בטעות משחת שיניים של קולגייט פלוס.
“נו אתה כבר יודע, כמו כל יום שעובר, מזדקנים, לא כמוכם הצעירים, רק עושים רעש והרבה בלגן”.
“מי זה עובר לכאן דירה הבוקר?” – קטעתי בשאלה נימוסית על גבול החנחון, מתעלם מטרוניות בשגרה.
“גברת בשם אירנה. עולה חדשה מרוסיה”.
“באה לבד ? בלי משפחה ?”
“כן נדבי, אירנה היא רווקה!”
שד משחת, לא תפספס היא שום פינה זדונית בראשי ואם זאת לא תהיה שם, היא כבר תדאג את מה להמציא. גברת רוזן גרה בקומה רביעית, משם ביד רמה שלטה על ממלכתה, דאגה דרך קבע שהפחים סגורים ושחדר המדרגות נקי, ענייני וועד בית שבעצם היוותה את כולו – בניין מספר שלוש ברחוב ברטנורה לא הכיר, מכיר או יכיר, את המושג וועד בית, הדמוקרטיה עצרה בחדר אשפה, שם לכל דייר יש את פח הזבל שלו כשמשם השלטון הפך למונרך – ממלכתה של רותי רוזן, או בכינויה המלכותי – גברת רוזן. אנו המשרתים עסקנו בעבודות מזדמנות כך ששכר הדירה לא יעלה בחודש הבא. סיוד, ניקיון או גינון, סחיבת ארגזי ירקות לקומה הרביעית ואי אילו דברים משפילים שלצערנו, כמה שנשתדל עוד ועוד נשאר תמיד: “צעירים חסרי מנוח שעושים רעש והמון בלגאן”.
“הופה” – צעק הסבל הרומני מלמטה והעמיס מקרר גדול על הגב כאילו היה ארגז ירקות. התפניתי להכנת הקפה של הבוקר שישי הזה ובהתחשב במה שקורה, הקפה היה צריך לעורר.
“…חוליגנים !!! אתם הורסים לי את הכריזמטמות ! ” – הוד מעלתה צרחה בשפה מהמאה שחלפה, עמדה עטופה בגלימה אפורה, ממרפסתה הנשיאותית היא השקיפה וקיוויתי מאוד ששיניה התותבות לא יפלו בטעות למרפסת העממית שמתחת.
תחת ?
“נדבי ! נדבי ! – איפה אתה נדבי שלי?”
רק זה חסר לי עכשיו, בחשתי את כוס הקפה ברוגע אפטי כשמברשת שיניים תקועה בפי כמקטרת, זאת עזרה לדמיוני לדמיין את פניה המאדימות כקומקום. “נדבי… נדבי…” המשיכה המלכה לצרוח באוקטבות של סופרן חולה. בית משוגעים כאן. אני והמזל המחורבן שמעולם לא מגיע רחוק. שתי דקות ותרים לכאן טלפון. ניתקתי אותו מהר מהשקע. רבע שעה תחלוף, אז תעמוד מול הדלת מאופרת ולבושה בקפידה ללא כתר, אותו היא לפעמים שוכחת לשים.
מעבר לדלת, מכיוון חדר המדרגות, רעשי רהיטים זזו לימין ולשמאל ונבלעו בתוך דירת הרווקה שבאה לגור בארמון.
רק רגע אחד, מה זה ? פסנתר? מעניין מי זאת המעניינת הזאת ?
“נדבי, עכשיו אני יכולה לראות אותך מלמעלה ! אל תעשה את עצמך לא שומע !”
“גברת רוזן, למה שאעשה עצמי לא שומע ?”
“למה אתה לא עונה לי בזמן שאני קוראת לך!” היא היתה תמיד חזקה במחבואים.
“הייתי במקלחת ?”
“אני צריכה שתרד בשבילי להשגיח, שהם לא ישרטו לנו את החדר מדרגות” – מי זה ‘לנו’ לעזאזל שהיא תמיד מזכירה ?
למטה, ‘סמי הובלות’ הפעיל מנוף שעשה תנועות מגונות מסרט מדע בדיוני, פסנתר הכנף נקשר ברצועות סבלים צהובות והיה כמעט מוכן להמראה, כשאז, מקצה הרחוב, בחורה צעקה ברוסית דבר מה שהתכוון להגיד…
“חכו רגע בבקשה !”
ואז כולם עצרו !!!
כולם עצרו למרות שלא הבינו כלל מה דבריה אמרו.
עצרתי מלגימת הקפה והבהייה הסתמית ברחוב. אם ציפורים היו עפות, הן היו לבטח עוצרות ומרפרפות. גם גברת רוזן הפסיקה למלמל קשקושי טרוניה על הכריזמטמות שלה. אחד הסבלים הרומנים עמד שם למטה עם מכונת כביסה על הגב ונתן בה מבט מבולבל של סבל. ואירנה, שכבשה את ליבנו באותו רגע קצר, לבשה חליפה שחורה ארוכה, עטופה מעיל גשם לבן שהתאים לתווי פניה העדינים והכל כך שונים מ… ‘סמי הובלות, הכי חזק במרכז’, לו אירנה ניסתה להסביר בעיה. ברגע נוסף, הייתי בטוח שזרוע המנוף מנסה לזוז וללחוש לאוזנה איזה שיר אהבה.
“סליחה, אבל במה אירנה עוסקת ?” שאלתי את המלכה מעליי.
“פסנתרנית, גברת אירנה היא נגנית מקצועית, מוזיקה שאתם הצעירים בטח שלא מכירים”.
המילים יצאו מפיה באותה טרוניה של מלכה לא מרוצה, שלא היו צריכים להזיז לי הרבה, אך בכל זאת נגעו ללבי קצת יותר ממה שהיו צריכים באמת, או אולי בעצם ההפך היה, אולי היו צריכים להכות בי חזק על שעד אותו רגע לא הקדשתי מספיק זמן לנושא ? כמו בחורות, כך גם הפסנתר היקר שלי, לא נגעתי בו יותר מארבעה חודשים. בחיים משוגעים כמו שלי לא היה זמן מלבד לחשוב ולחשב מתמטיקה. אותו הפסנתר היחיד ומיוחד, נשאר מיותם בבית ההורים והעלה עליו אבק של בדידות. תקופת הטירוף פסקה בגיל שש עשרה, אך אחריה עדיין הקפדתי להקדיש לו שעה לפחות בכל יום, ככדור הרגעה לאיש חולה ממציאות. תקופת היובש שלאחריה היתה הצבא ושלישית התרחשה לה כעת. היחיד שהעסיק אותי במוסיקה בזמני הפנוי היה ה’הדיג’ די דו’ האוסטרלי שקיבלתי מקרמר, ויחד איתו למדתי להסתפק עם הזמן ויחי ההבדל הקטן. לא ידעתי, אך אולי הסיבה לניגון על הדיג’ די דו היה באמת דבר משהו עמוק כמו צליליו העבים…
המסדרון הקודר הוביל לחדר מחנק שדחה ממנו סטודנט מפוזר. בזמן האחרון הפך זה לחיית המחמד הרשמית בחדרי, עת חברים שואלים האם אני מחזיק איזה כלב בבית. איך אפשר להחזיק כלב עם שוקו הארס ? שניהם יגמרו לי את כל המזון לכלבים. חוץ מזה, נראה שגם אם אהרוס את כל הקירות מסביבו, יישאר המחנק כאן לנצח. מסביבי חיפשתי סיבות ‘למה לא לרדת למטה ?’ ומה שבאותו רגע הייתי צריך לעשות היה להדוף חצי קילו צמר גפן לתוך האוזניים ולצלול לתוך עוד תרגיל. שולחן הכתיבה היה עמוס בספרים. דרך המסדרון לא היה קשה להבחין כלל, בחוליית חבלה בפיקודו של קצין סורי זוטר שהסתננה דרך חלון המזווה ועסקה בזריעת ‘מוקשי נעל’.
דמיון. כבר אמרו לי שזה טוב למתמטיקה. שלי, בניגוד לאחרים, לא היה מתאים כלל למתמטיקה, או אולי היה מפותח קצת יותר ממה שצריך או מומלץ. באולמי הרצאה הקפדתי לשבת ליד חלונות, מחלק את מוחי הרקוב לשניים. חצי מרחף לבחוץ, לשמיים כחולים ועננים לבנים וחצי אחר מתרכז, אך גם הוא תמיד מתחלק לי, רבע אחד פותר נוסחאות, אחר חזיות. במעבדות מחשבים או בהרצאות המייגעות ממספרים, פונקציות וגרפים, עם כל בנות החוג הייתי עושה את זה, מרחף עם כל אחת בנפרד להרפתקה שכנראה ולעולם לא תגיע, מנגן בידיי ופורט מיתרי כפתורים, אבזמים, קלידים לבנים מתערבבים בשחורים עד שהפכו אפורים. עם הבלונדה הגבוהה שגרה במעונות עשיתי את זה באחד הלילות הארוכים של לימודי מחשבים על אחד ממסופי הפנטיום החדשים, כל כך שמחתי לשמוע צרחות הנאה לא מתרגיל שנפתר. שגית, הקיבוצניקית מהצפון, אהבה להטיח אותי על הלוח, מופרעת חמודה שכזאת, ומיכל שישבה תמיד בשורה ראשונה שחס וחלילה לא תפסיד כלום, איתה הייתי עושה את זה על הקתדרה, המיקרופון לפעמים הפריע ובאחד השיעורים המעניינים אפילו הפעלנו אותו. שיגעון. לא הייתה אפילו אחת שפספסתי, לכולן עשיתי טוב וכולן עשו לי את אותו הדבר. לא רציתי לאכזב אף אחת. אבל כשחזרתי לאולם ההרצאות במתמטיקה, היו הן שוב חלולות כתיבות נגינה ישנות, אז הפכו חזרה לבתולות חסודות, נזירות ללא שום רוח פרא או חיים כלשהם. במציאות המרה דווקא היו פעמים בהם ניסיתי לתמרן את שיחתנו מעבר לתרגילים במתמטיקה, אבל אלה טבעו בים הטיפשות, ילדות קטנות שקוראות רם אורן ורואות רמת אביב זין, עומק של בריכת שחייה עירונית. חששתי שמה המצב ימשך כמו שהוא, מאותה נקודה יכול רק להידרדר לתהום, תקופת יובש רעה שלא ידעתי האם ומתי תיגמר. סוטה מין ! בראש הייתי חולה כבר מאידס וימיי נספרו ‘ברוורס’.
במסדרון דילגתי בין מוקשי נעל סורים ונזהרתי כמה שפחות להפריע לקצין חבלה שהיה מרוכז, ואני הרי לא אוהב להפריע כשם שלא אוהב שעושים את זה לי. הסתכלתי טוב בראי ונשאר לי רק לקוות שנראיתי טוב יותר ממה שהשתקף למולי. בזינוק ארוך דילגתי מעל המוקשים אל עבר חדר המדרגות ובדרכי מטה, מבלי שהרגשתי, הסתכלתי בקירות הלבנים ותפסתי עצמי בודק האם באמת נשרטו על ידי סבלים רומנים. הנה כך עושה אותי גברת רוזן משוגע, זאת עובדה !
“בוקר טוב” פניתי באנגלית.
“בוקר טוב” היא ענתה בחיוך, שהוסיף צבע חי ללחיי הספוגות אור פלורוצנט. חייכתי במבוכה בתולית של סטודנט מפוזר למתמטיקה ששכח מקיומן של נשים כאירנה. הסתכלתי בפניה החלביים והדימויים שעלו בראשי התערבבו בתחושת בלבול לא מוכרת, בכל רגע שניסיתי להסתכל בפניה, נתקלו עיניי בעיניי שקד יוקדות שהצליחו לשרוף כל מחשבות הגיון כשחיפשתי אחר מילים ‘נכונות’.
אירנה סיפרה שנמצאת כבר חודשיים בארץ, אך רק לפני שבועיים הגיע המכולה מאוקראינה לנמל חיפה. כאן, היא מצאה את הדירה היפה, בברטנורה שלוש – דירה מול דירה. השאירה את כל משפחתה מאחור, וכשאמרה שלפחות הפסנתר איתה, הבנתי בדיוק למה התכוונה. גיליתי לה את סודי, אז צחקה ושמחה לכבודי, בעוד אני כמו איש רדוף מזל רע, חיפשתי קצ’ רע בסיפור.
סטנווי… הוללה !!! פסנתר מכובד לפסנתרנית ממזרח אירופה. בטח שלא סתם איזה פישרית.
“ומה אתה לומדת ?” היא שאלה בעברית שלא יכלה להישמע טוב יותר, מכל טעות לשונית אחרת.
“מחשבים, מתמטיקה”.
“אח שלי לומד מתמטיקה באודסה!” היא חזרה לאנגלית.
“נדבי ! תגיד לה בבקשה שאני תכף ומיד יורדת ותמשיך להשגיח שם במקומי!” המלכה צרחה ממקום מושבה.
קיוויתי, שאם פעם תנפח את נשמתה, שלא תעיז לעשות זאת מול פתח דירתה, לכשאם תיערך חקירה משטרתית, אליבי יהיה לי, אך בקשר למניע אני כבר לא בטוח בכלל.
אירנה איחרה לקונצרט. כבול וקשור במגע קסם נפלא, היא החלה להסביר לאן פניה מועדות, אך אז כבר אני, ניגנתי קונצ’רטו לארבע ידיים, הפלגתי איתה רחוק אל מעבר לאופק, רכוב על ספינות היצירה של בהטובן, רחמנינוב, ליסט ושופן – קומפוזיטורים מטורפים שכתבו יצירות לאוזני נגנים ולוא דווקא לאוזני השומעים.
אירנה נראתה טוב מידי ונחמדה מידי, כך כבר אמרתי, שני אלמנטים שלא השתלבו. מבולבל ומוקסם, אולי זה היה הדמיון שבלבל ואולי זאת היתה המתמטיקה דיסקרטית שמחקה תאים חשובים בראשי. למרות שהיגיון צריך לתפוס תפקיד מרכזי בחיי, פורח זה תמיד בזמן שאני מחפש אחריו, כך הרגשתי איך ההתכוננות למתמטיקה מתמסמסת לחיוך נהדר של אירנה. מסביבנו, כנופיות פנסיונרים עם מקלות הליכה וכלבים קטנים שיורדים ללכלך בקאקי ופיפי, החלו מקיפים ולשאול שאלות. ביצעתי תרגיל התחמקות שלמדתי והצלחתי לחלץ את אירנה כאביר על סוס המציל נסיכה. היא הביטה בשעונה הקטן וראיתי איך שמלטפת היא את קלידי הפסנתר, צריכה היתה לתפוס את האוטובוס או מונית, חזרה לתל אביב, לכן נתבקשתי בחיוך שלא היה צריך להגיע, אם אוכל להשגיח על העברת הדברים.
“שום דבר לא חשוב לי יותר חוץ מאשר הפסנתר !” המבט בעיניה השלים את מה ששפתיה לא ידעו להגיד.
אירנה, באותו רגע הייתי מוכן לעלות את הפסנתר על הגב, רק היית צריכה לבקש. היא הודתה בחיוך ונשקה נשיקה מפתיעה ומהירה, על לחיי הלבנה-מסמיקה, כאילו שמעה מה לבי מלחשש. נשארתי קפוא, מוקסם ומופתע עד שכמעט ומעדתי על שפת מדרכה מלוכלכת. ניסיתי להפעיל את החומרים הנכונים בגופי כדי למחוק את הסומק, אך היא כבר הייתה רחוקה, משאירה שובל קסם דק “בהצלחה! תשברי את היד!” צעקתי לגבה, אז הבנתי שנשארתי לבד, עם ‘סמי הובלות – הכי חזק שיש במרכז’.
שוב התכוננתי לחזור לכוך אבק הבדידות. אולי נצליח לסיים תרגיל מאכזב במתמטיקה. דילגתי בין ארונות, שולחנות וכיסאות, פזורים בפתח חדר המדרגות, חיכו אלה כולם, סבלניים כל אחד בתורו. בדילוגי מצב רוח דילגתי עד לקומה השלישית וחמקתי לתוך הדירה החדשה, לרחרח מעט אהבה. חכי רגע אחד אירנה שלי, אנחנו עוד ננגן קונצ’רטו לארבע ידיים, את עוד תראי חמודה שלי איזה פסנתרן אני, איזה ילד פלא אני, נתאמן קצת ביחד ונחזור לימים המשוגעים של פעם… מתי שלודוויג היה הכינוי שלי. בואי נראה. דבר ראשון נזמין אותך לקפה של שכן טוב, נלמד להכיר מה ישנו בראשך הפרוע ונכניס בו גם קצת רעיונות משלי.
רחוב עובדיה ברטנורה 3, שכונת רחביה בירושלים. שבוע נשאר למועד ב’ במתמטיקה דיסקרטית ונראה שרק אלוהים יוכל לעזור לסיים את הקורס ולחלוף לסמסטר ב’. תרגיל לשעתיים, קצב טוב לאחד שלא אוהב מחשבים. אולי לא ניגש למבחן ? ומה נעשה מועד ג’ ? עוד לא המציאו דבר כזה. ואולי כן ? ימציאו במיוחד בשבילי. הרי אף פעם לא היה רעש כזה ברחוב ברטנורה ועוד עם כל כך הרבה סיבות מוצדקות. לא נשמע טוב ! אז אולי מחלה ? אגיד שהייתי חולה, מאוהב. חולה אהבה משיכון רחביה ברחוב ברטנורה שלוש. אז איך זה קרה בכלל שהגעתי ללימודי מחשבים ? מה זה היה ? כנראה ששכחתי. למה לא בחרתי קורסים במדעי הרוח ? למה לא קורס כמו ספרות, פילוסופיה ? או אולי, הייתי סתם מתפשר על אומנות ?… אוננות !
ב’הר הצופים’ יש המון חתיכות, דבר חשוב שלעצמו בניגוד כואב ל’פקולטה למדעים מדויקים-מחורטטים’ ב’גבעת רם’ המחורבנת. במדעי הרוח ישנם קורסים שמתמחים אך ורק בSEX! מדעי המחשב ?? מה אפשר לאהוב במחשב ? קופסת פח עקומה עם שאיפות מוזרות. בענייני ‘מין שני’ בגבעת רם המצב קטסטרופה. הלימודים עושים את הבן אדם מטומטם. לא חושבים על דבר מלבד מלחשב מתמטיקה, או… איך לחשוב מתמטיקה. החיים הופכים לתרגיל מייגע בו חיים מספרים, פונקציות, גרפים ואותיות. כל השאר נדחק לפינה וולגרית בלתי אנושית של החיים שבין התרגיל. הריגוש המיני מגיע, רק כשבנות הפקולטה מחליטות יום בהיר, להשתולל ! וללבוש להן ג’ינס (!) במקום הטרניג המשעמם, בתוכו מקונח ישבנן הפחוס שמקבל צורת 82FX חלוד וזאת לא הצורה המדויקת שמלבבת נפש גברית.
קרמר חמוד שלי, בוא נראה מה קורה אתך חבר, גם אתה חסר ! מה שלומך היום ? בטח שיותר טוב ממני ! באיזה מהלך הפתעת היום ? אה י’קרמר נחמד, שולח דואר באינטרנט ולא מפסיק לנצח. בהתגוששויות השחמט בארץ הבסתי אותו שוק על ירך בתוצאה המדהימה: 13 – 9. מאז שעזב, נהפך הטורניר בעזרתו של האינטרנט, לטורניר טראנס אטלנטי, שולח מהלך ואני חזרה ובכל שבועיים שלושה, קובעים לצ’אט מלחמתי נוסף על לוח השח, חלפו שמונה חודשים וקרמר צמצם ל 13-15 ובשפה העממית אוסיף… הממממאניק ! מתעמק בטורניר יותר מטיול כשהוא משפר עמדות באימונים נגד שחקנים סינים. אבל אולי לא הולך לי כל עוד מדובר במחשב? אולי אלה הסיבות לתבוסות הצורבות ? קינאתי בו כל כך ולא בגלל הפסדים.
מונגוליה ??? מה זאת אומרת מונגוליה ? איך אתה שולח לי Email ממונגוליה ? דרך האינטרנט מספר שאת המכוניות ברחוב מתניעים באימנואלה כשהכל חולף לו באינטרנט ?! קרמר או שאתה שקרן, או שהעולם באמת מטורף.
צלצלתי למורה לפסנתר שלי שהשאירה הודעה על המזכירה – חמור ! בטח היו לה כרטיסים לקונצרט, המפיונרית הזאת. חייגתי חזרה – אין תשובה ! הניתוק מהעולם החיצון יותר מהפריע, זה בלבל את סדר חיי לחלוטין שהפכו לחיי לימודים נטו.
נקישה מפתיעה ועבה כמעט ושברה את דלת הדירה, קיוויתי מאד שזאת לא גברת רוזן המשוגעת.
“הלו ! אדון בחור ! ” – שמעתי קול בס מעבר לדלת.
“בוא תעזור ! ” – זרק סמי מנוף בחיוך בטון מחויך כשפתחתי בפניו את הדלת.
“קרה משהו ?” שאלתי.
“שום דבר, אבל כבר חצי שעה שאני מנסה לקרוא לך מלמטה !” – הוא קיטר והזכיר במעט את גברת רוזן בוורסיה אחרת. מבלי ללבן את אותו נושא, נכנסנו לדירה של אירנה וחלפנו בין ארונות, מדפים, כסאות ומיטה זוגית שעמדו בודדים ללא סדר. הופתעתי לראות את פסנתר הכנף תלוי באוויר על זרוע מנוף מול חלון המרפסת.
“יש בעיה !!!” – הכריז סמי מנוף והצביע אל עבר פסנתר, עשיתי פרצוף לא מבין כשענה:
“אתה לא רואה שאי אפשר להכניס אותו פנימה!”
באמת נראה קצת קשה כשהתעמקתי במידות החלון והמעקה השחור.
“אולי נכניס אותו חלקים-חלקים ?” גיחך סמי בקול בס – בדיחות של סבל שאפילו אני הבנתי.
“אז מה עושים ?” – שאלתי, לא אהבתי שאת חלק מהאחריות מפילים סתם עליי.
“צריך קודם לחשוב !” – הכריז סמי וגרד את הבטן ואחד הסבלים הרומנים שנכנס, עצר והרהר כשגירד בפדחת. הסבל הרומני מלמל כמה דברים אל עבר סמי, בשילוב רעש מכונה חשמלית ותנועות ידיים.
“רק מאיפה נביא עכשיו דיסק חיתוך?” שאלתי כשהבנתי על איזה מכשיר מדובר.
“אל תדאג. לא סתם קוראים לי ‘הכי חזק במרכז'” – הוא הצביע לעבר הכיתוב שעל חולצתו האדומה וגיחך, אז לרגע הייתי בטוח שעומד הוא לעקור את המעקה בידיים. אך לא, במקום זאת שלף פלאפון קטן שהתחבא בקפלים העבים של הבטן וחייג.
“הלו, מה נשמע מלוכלך, נו אתה רואה שיש כאלה שעובדים יום שישי, מה שלום האישה…” סמי צרח לאפרכסת הקטנה.
התקדמתי אל עבר הפסנתר, עת עוד התנדנד כעלה נידף ברוח של סתיו. למרות הטלטלות הקשות שבים, הכבישים ועד שהגיע לכאן, צבעו השחור היה מבריק כחדש, רואים שקיבל אהבה. העברתי כף יד חיוורת על עורפו החלק והמגע העביר בי צמרמורת קלה כמו ליטפתי משהו אסור, נגעתי ללא רשותה. חוצפה הרגשתי ואזרתי אומץ מספיק בכדי לפתוח את דלתו הקטנה שקסמה – “דו, רה, מי, פה… סול…” התנדנד הוא מצד לצד בזמן שיצאו הצלילים, לא מכוון כראוי היה, אך אותו אי אפשר להאשים. פסנתר טוב. קרצתי לו בחיבה והתיישבתי מולו, על מעקה המרפסת כשרגליי משתפלות לרחוב כילד קטן שמתכונן לצעוק מהקומה השלישית אל עבר האנשים הממהרים מלמטה.
“או קי – ארבעים דקות אתה כאן ?!” שאל-אמר ‘סמי הובלות’ וניתק סלולארי.
“ומה אתה יודע לנגן ?” הוא שאל משועמם…”… יונתן הקטן ?”
“למה אתה שואל ?”
“סתם. אתה פשוט לא נראה הטיפוס!” הוא החל לעצבן למרות ממדיו.
“תמיד יש הפתעות בחיים !” גלגלתי זלזול מתנשא חזרה אליו.
“חביבי, אני אף פעם לא טועה, עשרים שנה במקצוע !” – סובבתי פניי אליו.
“ת’בטוח ?!”
“… די בטוח” סמי חייך והכרס היחידה שהחזירה חיוך יחד איתו.
“אתה יודע שזה יעלה לגברת הרוסייה הזאת כסף, החבר שלי לא יעשה את העבודה בחינם”.
“בלי לחץ אטומי אדון סמי, נסתדר” עניתי כאילו כסף זה לא הדבר שמהווה בעיה בחיי, רק רותי רוזן שלא תחליט להופיע, בדיוק שנרגעתי עם הצגות משלה.
“כמה פסנתרים העברת במשך העשרים שנה האלה ?” הסתובבתי על המעקה כעת לגמרי וסמי הלביש את פניו בפרצופו החושב.
“ת’חושב שאני זוכר ? חמישים, שבעים, אולי אפילו יותר”.
“ושמעת גם איך מנגנים עליהם ?”
הוא הנהן לחיוב כפי שרק הוא יכל להנהן.
“זאת אומרת שיש לך איזו הבנה מינימלית בנושא?”
“תגיד לי ווזווז רזה?! למה הפה שלך מדבר לא יפה ?” סמי התקרב אליי מתנשף, בצעדי סמי מאיימים.
“תרגע ! לא התכוונתי להרגיז אף אחד!” הייתי רגוע מאד ובהחלט לא במצב רוח של ריב עם אחד כמו סמי מנוף.
“שמע אדון סמי, אני עכשיו יחמם קצת ידיים מכיוון שכבר עבר זמן מאז שניגנתי, אתה לעומת זאת תרגיש בבקשה נוח ותיכנס אליי לדירה, תכין לך ולעובדים שלך כוס קפה איך שרק אתה אוהב?”
“טורקי יש ?”
“בארון הימני מעל הכיור, תמצא שם הכל ! ועוגיות… נדמה לי שיש מימין למזווה” – מזל שהמקרר נשאר ריק…
“ומה הלאה? ” שאל סמי והבין שקיים לעניין עוד המשך.
“מה הלאה? אנגן לך יצירה שאני אוהב, במיוחד בשבילך, ואם שמעת משהו יותר טוב, אני צריך להשתפר, אבל אם לא ! כל הוצאות החיתוך וסידור המעקה עליך! – איך זה ?”
סמי צחק כמשאית ללא ברקסים והבטן החלה קופצת שוב מטה ומעלה. חייכתי.
“וואלה אתה בסדר, חשבתי אותך בהתחלה סתם איזה מניאק”.
“אבל רגע אחד, איך תדע שאני לא משקר?” הוא שאל נבוך כשמבטו הרצין.
“אני לא, אבל אני יודע איך אני מנגן !” – ביטחוני העצמי הפתיע אפילו אותי.
“סחטאן ! – בארון מימין למטה ?” – שאל או אמר וחמק החוצה בזריזות של קרנף אפריקאי.
לפני מיליון שנים הייתי בן שמונה, אז הצלחתי בעזרת כמה כרכים של אנציקלופדיה עברית למשש את אזור הפדלים. בגיל תשע יצירות שנגני פסנתר בני עשרים, לא היו בוגרים מספיק בשביל להבין באיזו צורה רצה הקומפוזיטור לנגן את אותה יצירה. אורגזמות בגיל תשע של שופן, בהטובן וגדולים אחרים, גיל מוקדם מידי להיחשף למין – חשבתי על זה שנים אחר כך. בגיל ארבע עשרה, אטיודים של מטורף בשם ליסט, שהחליט לעבד לפסנתר לחנים של כינור שנכתבו על ידי אחד אחר בשם פאגניני – קומפוזיטור דגול בעצמו שהלחין קונצ’רטואים לכינור שיועדו במקור, לנגנים בעלי אצבעות של ספגטי וגמישות של חתול. בגיל שמונה, ידיי היו עדיין קטנות, אך הגמישות והזריזות כיפרו על הכל. הפסנתר ניגן שעות נוספות, מכווני פסנתרים הפכו אורחי קבע כשפקדו את ביתנו כל שלושה חודשים ופחות.
הרחוב היה עדיין חסום בעזרת המשאית של סמי מנוף, אנשים שעברו ברחוב נעצרו והתבוננו בפסנתר הענק שהיה תלוי בגובה הקומה השלישית, בין השמיים ודשא צהוב. וכמובן, הכריזמטמות של גברת רוזן. בעזרת שני חבלים שהיו מונחים בכניסה לדירה קשרתי את רגליו למעקה המרפסת כחיית פרא שלא תשתולל… נזהרתי שלא לשורטו. מאחד הארגזים דליתי כרית שתפריד בין ישבני הרגיש ומעקה המרפסת, מאחת אחרת דליתי ספר תווים. חימום הידיים החל באטיודים קצרים של שופן. חלוד הייתי מספיק וגם הוא מעט, אך הוא הצליח לעזור לשנינו כשכיפר פחות או יותר. סטנווי עתיק וכבד עם צליל עמוק כשל יין אדום.
האנשים שחלפו ברחוב נעצרו ליותר מסתם מבט קל בפלא, חלקם נשענו על גדר אבן ממול, לא חשבתי לרגע שאמשוך תשומת לב בה לא רציתי כל כך.
“נדבי, זה אתה שמנגן שם למטה ?” – שמעתי את גברת רוזן ממרפסת הנשיאות.
“מה שלומך ? חיפשתי אותך” הייתי במצב רוח מספיק טוב בשביל לשקר.
“לא ידעתי שאתה יודע לנגן בפסנתר ?”
“גם אני לא. זה פשוט בא ככה סתם בלי סיבה!”
“זה במיוחד בשבילך גברת רוזן” המשכתי ללטף את הקלידים הלבנים שהתערבבו בשחורים.
“חכה רגע, אני אביא משקפיים !”
הפלגתי בקטעי האטיודים והכל כמו גל מתגבר, כמו סם מסוכן, ללא תווים שקראתי, עדיין בפנים, נטמע בי לעד, מעולם. לא כמו מתמטיקה דיסקרטית, עוברת חולפת, תופסת טרמפ על השכל ומיד עוזבת.
“נו, חם כבר מספיק ?” – מרוב ריכוז לא שמתי לב שסמי מנוף נמצא בדירה, יחד אתו השלושה רומנים-סבלים סיימו זה עתה להעמיס את הכל ואפילו ‘בין לבין’ לסדר, הם שתו את ‘הקפה שחור’ מהרובע המוסלמי וכרסמו עוגיות שההורים של טלי שלחו.
“נדבי ! חשבתי על זה… קיבלת רשות מאירנה ?” שמעתי את רותי רוזן מלמעלה חוקרת אותי בטון חושש.
“זה בסדר, ביקשתי ממנה” הרגעתי בשקר צחור.
“וסמי, מה אתכם ? מוכנים ?”
“אנחנו כן, רק תן שנייה למצוא כסא לואטלי”.
למטה ברחוב, קולות סקרנים התקהלו מסביב, כלב קטן לא הפסיק לנבוח והצליח להוציא אותי מעט מריכוז. הרגשתי מתרגש כמו פעם מזמן.
סמי צעד בצעד כבד לחלון : “אפשר לקבל קצת שקט בבקשה – חבר שלי כאן מנסה לנגן !” סמי שאג לרחוב וחששתי שהפסנתר עוד רגע ייפול. “הוא קשור טוב ?” שאלתי.
“אתה קצת מעליב אותי ? מה קרה לך פתאום, לא סומך עליי ?”
“חס וחלילה, אפשר להתחיל?”
“בזמנך החופשי אש !”
לגמתי מכוס הקפה שסמי מנוף הכין במיוחד בשבילי… “קפה טוב” .
“הכי טוב”.
“ברשותכם, קוראים לזה קונצ’רטו מספר חמש לפסנתר מאת בטהובן ובכינויו… הקיסר !
כתגובה הנהנו והתיישבו בשורת כיסאות מאחורי, לקחתי אוויר לריאות ושמתי לב שגם רותי רוזן מסתכלת מעלי. למטה ברחוב הקהל גדל לארבעים, יותר מידי ציפיות לחלוד שכמוני. פסנתרן אמיתי שמכורך נסיבות איומות לא התאמן יום אחד בשבוע, ירגיש בכאב הזיוף באימון הראשון, לאחר יומיים בהם לא ניגן, הצלילים הראשונים יצרמו לאוזניו, שלושה ימי הפסקה ויותר יהפכו למסוכנים. ואני…? ארבעה חודשים כבר עברו. אבל התרפקתי על כך שמי שמבין באותו עת בפסנתר, נמצא בטח רחוק, בהיכל התרבות ומאזין לנגני פסנתר על אמת. יהיה בסדר, אל תדאג יותר ממה שצריך. ניסיתי להרגיע כאילו הקונצרט הזה הפך למשהו חשוב.
הרמתי ידיים בשקט ו…
אינני בטוח אם זכרתי את מרב הפרטים מאותו רגע פתיחה נ