פרק 9: לכבוש הר (אחד הפרקים שנערכו החוצה מהספר טירופו של מסע או מסעו של טירוף)
לטפס פעמיים ביום אחד להר געש של 4700 מטר (פעם 1 יותר מדי), סמים ובעיקר רוק אנד רול פסיכדילי (וגם קצת טיפוס)
בסידורים אחרונים שנערכו בקובן, בניתוח קטן, הוצא מזרוע וכף ידי השמאלית ‘פיטריית חג מוגלה’ שהתפתחה באישלו. הניתוח הפתיע מאחר שבאתי למרפאה במטרה להיבדק בגלל כאבי סינוטיס… מוזר לא? דוקטור פרז סירב לקחת כסף ובמקום זאת שיתף אותי בסיפוריו משהייתו בסמסטר ז’ באוניברסיטת באר שבע. שאריות בשרי מעורבבים בחלקי פטרייה נשלחו לגואטמלה-סיטי לבדיקת מעבדה שלא נעשתה, כך שהדרמתי בשנית לבדיקה בסיטי המרעישה, שם אספתי מכתבים בשגרירות וקניתי ‘מתנות עיר גדולה’ לחבריי באישלו. בלילה העדפתי להסתגר במלון, לאחר שזוג זקנים חביבים הצליחו לספר בגמגום רוק נוזל, שברחוב שדדו את שיניהם התותבות. שעתיים חלפו עד שאלה הצליחו לסיים את ארוחת הערב. כתגובה לאלימות הרבה עזרנו אומץ כולנו לצפייה בסרט ‘הנוסע השמיני’ ויחד עם סיגוריני וויבר לא הותרנו ולא יצור רע אחד בכל היקום. מה’סיטי’ חזרה לקובן ומשם במסע הישרדות לעיר הג’ונגל סייצ’ה, ביום רטוב, בוצי וארוך, בבטן משאית צפופה, בעמידה מכאיבה, כשכל העת חבורות שודדים מאיימים על רצועות הדרכים.
הנסיעה התארכה מאחר ומשאית הנוסעים הייתה במקורה ‘שוק סיטונאי על גלגלים’, כאשר עברה המשאית בכפרים קנתה ומכרה מצרכים, תרנגולות, חזירים, שקים מלאים גרעיני תירס, פריחול וקפה. הכל נמדד במדויק בעזרת משקל הענק, שנתלה על דופן צד המשאית ולכן לא היה לאן למהר, ויכוחים על מחיר הסחורה נמשכו עד בלי סוף ולנהג המשאית לא היה ממה לחשוש… לא ממשאית חדשה (שכלל לא חלפה) וגם מכיוון שנוסעים, כבר שילמו את דמי הנסיעה.
באחד הכפרים הזדקפו ‘מוטות במבוק’ עד לגובה 15 מטר, עליהם נתלו אנטנות קליטת טלוויזיה… מאיפה אפשר לקלוט כאן משהו ?
“ממקסיקו, קולטים טלוויזיה ורדיו” עזר לי אחד הנוסעים. הסתכלתי במפת גואטמלה וזאת אימתה את דבריו. בכפר ‘אנטנות הבמבוק’ סטינו מעט מהדרך בכדי לחלץ טנדר קטן ששקע עד מעל למותניו. ניצלתי את זמן החילוץ לארוחת צהרים טעימה של… נכון, פריחול.
לאחר נסיעה של יומיים שנפרסו על פני 150 קילומטר סחוטי גשם, בוץ, עייפות ושאריות אנטיביוטיקה, הגעתי לסייצ’ה. משם ללא מקלחת, ‘בנהר התשוקה’ שטתי בקנו ממונע עמוס שקי תירס במעלה הנהר החום, מסביב עופות מים למכביר ומספר תנינים ירוקים-חומים וקטנים. לאחר יומיים רגועים בנהר עצרנו על גבול גואטמלה-מקסיקו, תחנת הגבול שממה מאדם כשהוסבר לי שמנהלה יחזור בעוד יומיים.
“תגיד לו שאישתו ילדה בן” הסבתא צעקה לבעלה שישב על כיסא הנדנדה ונראה שהמתין רק לבואי.
“…אישתו ילדה בן !” הוא חזר בצעקה אחריה.
“מזל טוב… ומתי הוא חוזר ?” צעקתי חזרה.
“תודה רבה, אני אמסור לו… בעוד יומיים שלושה”
יומיים – שלושה ? אז מה עושים ? מחכים ? מה פתאום, מיכל נוחתת מחרתיים, בשום אופן לא. אבל איך תטייל במקסיקו בלי ויזה ? משוגע קטן, שכחת מבתי המעצר במקסיקו ?
בתי מעצר ?
לאחר התלבטות של דקת דומייה, החום הקשה. מהר מצאתי עצמי בבטן טנדר גדול נמלט מהחוק, בחיפוש אחר חותמת ויזה שנמצאה רק לאחר חקירה, מאתיים קילומטר צפונה בעיר התיירים פלנקה.
במקסיקו סיטי, לאחר 32 שעות דביקות אוטובוס, קיבלתי את פניה של מיכל בשדה התעופה של ‘די-אפה’ (כינוייה של מקסיקו סיטי). מיכל, אבודה ומלאת אהבה, חיבוקה כמעט ותלש את זרועי ממקומה. פנייה היו מלאות בחשש התחלה כך שבליל תמימות שהתערבב עם יופייה, יצר דבר שקשה היה להתגונן מפניו, נכנעתי בלי קרב. למרות שקשיים היו גם היו כשדמותה של קטרין ישבה ולחצה על כתפי השנייה ולא הרפתה. אך מיכל מבלי שידעה, בבעיה טיפלה במהרה בעזרת תמימותה ויופייה שרמסה כל מה שעמד למולה. מרגיז נורא, קשה כל כך להיות בני אדם.
“זוכרת את עלה האקליפטוס ששלחת לי באוגוסט ?”
“…שמרת עליו ?” היא התקרבה עירומה והביטה בעיניי דרך מראה ענקית שכיסתה את כל התקרה.
“לא. מסרתי אותם למישהי שהתעלפה אחרי שסיפרתי שהעלה מארץ הקודש”
“התעלפה ?” מיכל חייכה.
“קראתי את המכתב שלך באוטובוס מגואטמלה-סיטי לאנטיגואה. ובגלל הצפיפות, קשה לאנשים שלא לדחוף את האף”
” העברית לא נראתה לה מוזרה ?”
“בלשון המעטה, כששאלה מאיפה המכתב הראיתי לה את עלה האקליפטוס מהאגם עליו הלך חזוז קריסטו”
“מהכינרת ? הוא לא מהכינרת, הוא מהירקון !” מיכל תיקנה.
“מהירקון ?” התמלאתי אכזבה “היא אמרה שתזמין את כל משפחתה מגוטמלה-סיטי בשביל להראות להם את העלה הקדוש…”
“לא נורא, העיקר הכוונה. יחד עם זאת הירקון לא כל כך רחוק מהכינרת” מיכל ניחמה.
“מיכל את לא בסדר. היית צריכה לכתוב לי בפירוש שזה מהירקון… את לא מתארת לעצמך איזה סימפוזיון היא עשתה לי באוטובוס”
“נדב… ?” מיכל כיסתה את גופי בגופה “… מה הקטע הזה עם המראות הגדולות ?”
לראשונה שמתי לב שקירותיו של חדר המלון עטופות במראות.
“אין לי מושג… אבל זה לא נחמד ?” בחנתי כל זוויות אפשרית כדי להתבונן בחלקי הבשר ולפתח תנוחות תיקונים כצלם, פה ושם. מיכל פיתחה ופיתתה את רעיונות כיסוי המראות שממעל, עד שזרם מפלי האור מחלון, שפגע במראת התקרה ונפל למיטה, נעלם ונבלע לצל השחור של הערב.
……..
……..
“מיכלללל… ? אמרתי מעט ישנוני, אך פיקח דיו לא לישון.
…איפה אלוהים השקיע יותר מחשבה ? בבריאת האישה, או האיש ?” שלחתי מבטי לתקרה להרהר בשאלה. היא התיישבה על המיטה כשזקפה את גבה והחליקה אליו את שיערה, חלקיקי קסם נפלו ממנו והפנו את מבטי מדמותה שהשתקפה במראה. יפה היא היתה. הרבה יותר ממה שהצלחתי או רציתי בכוח לזכור ולא ידעתי באותו רגע האם בחלקיקי הקסם שנשרו היה יופי טהור, או אהבה משקרת.
“אז מה את אומרת ?” התיישבתי מולה פרקדן ואחזתי במותניה להשיבה מולי, היא התרוממה והתיישבה בתוכי.
בקסם שנפל משיערה לא היה רק טוהר של יופי, כי אם היה, לא הייתה בעיה לכתוב תכנם של דברים, תיאורם של צורות עגולות, קימורים מושלמים. קימורים מדהימים שסופרים מנסים לדמות לבתים, לטירות, לחיות אצילות. דימוי ? אומנות ? כבר אמרתי לכם (בסיפור על פסנתר) שקיים קשר הדוק בין אומנות לאוננות (ולא רק בדמיון המילים) ובאותם רגעים ארוכים שום דימוי לא פלש לראשי כשניסה בכוח טיפשי, לתאר את אהובתי ששכבה עימי. לאהבה אין דימוי, הראשון שהמציא לה דימוי המציא את הקיטש, אלה שבאו אחריו ופיתחו דימויים נוספים, הצליחו להפוך את האהבה לקלישאה, לזיון.
…
“אז מה שאלת אותי קודם ?” מיכל חייכה כאילו שכחה שאלה.
“מה ? אה, משהו על אלוהים ” צחקתי.
“תשמע ! אני לא יודעת מה איתך… אגב כבר אמרתי לך שהורדת כמה קילוגרמים טובים ? נדב אתה ממש רזה !” היא שלחה יד ארוכה למותניי.
“זה הכל שרירים, מה איתך, את לא רואה ?” כיווצתי בכל כוחי את הבטן.
“שרירים ?” ממותניי שלחה את ידה לבדוק מקומות בהם מעולם לא חשבתי לפתח שרירים ובמיוחד שלא באותו רגע.
“זה שרירים ?” היא קבעה בזלזול וגיחכה מבדיחתה במבוכה.
“מיכל ? עם אישה ? עשית את זה כבר פעם אחת עם אישה ? “
“פעם אחת ? המון פעמים… מאיפה צצות לך השאלות האלה בראש, אלוהים אדירים ?” כך אמרה והטתה את ראשה אליי.
“סתם. יש כאלה שמעשנים, אני שואל שאלות”
“לא. עדיין לא יצא לי לעשות”
“ולך ? זאת פעם ראשונה שלך עם אישה ?”
“שנייה !… איך ידעת ?”
“תחושה של אישה… אתה בטח יודע, לא ?… נראה לי שהתגעגעתי אליך” כשאמרה זאת אליי, לפתע, טבעתי לתוך מבטה וניסיתי לשחות לבחוץ בעזרת כושר סיבולת-שחייה, אך נסחפתי לתוך מערבולת עיניה. ידעתי שאסור לענות. אך גם לא לחכות. שתקתי ונשקתי על שפתיה שתיקה. השקט, לא רק בג’ונגל סבוך, גם לו יש מה לומר, כוונות, דעות, הסברים… והכל בלי מילים. חיוכה העדין התפשט בחום וסבב את עיניה כלפי.
“… התגעגעתי אלייך… גם אני”.
מקסיקו סיטי, העיר הגדולה בעולם, ידועה במדריכי התיירים בכבוד המפוקפק שדבק בה, כ’מזהמת אולימפית’. הופתענו לגלות שחלקיקי הפחם השחור טיילו לעיר אחרת והשאירו אותנו עם ‘די-אפה’ נקייה מלכלוך. המקסיקנים, חמימים מהגוטמלטכים הביישנים, ניסו לעזור בכל רגע אבוד. מדוכן ‘אוכל-רחוב’ אחד לאחר, התקיימנו בעיקר על מטעם ה’טאקו’ השמנוני. (על פלטת ברזל לוהטת מתסיסים ‘פנקייק טורטייה’ שבתוכה, על פי העדפותייך האישיות, טומנים סוגים שונים של בשרים, ירקות, פירות אקזוטים ושאר דברי תענוג חך בריא).
“על שגרירות ישראל שבמקסיקו סיטי השתלטו שלושה מחבלים !” הסביר לנו קב”ט השגרירות כשביצע את התרגיל החצי שנתי כשהגענו להוציא מכתבים. “…להתכופף שם יותר !!!” הוא שאג לעבר חייל מקסיקני סהרורי שלא הבין על מה ההמולה. “תתחבא…!…תתכופף…!…מהר יותר, מאחורי הקיר…!קדימה קדימה…שם ! מאחורי השיחים !” הקב”ט דמה יותר לגננת מאשר לקצין ביטחון.
“מיכל, בואי נתרחק מכאן, מישהו עוד יפלוט פה כדור”.
כשההשתלטות על השגרירות נסתיימה, שמחנו שהחלה מחדר המטיילים, לשם פרצנו בחיפוש אחר מכתבים.
” רואי ???” צעקתי אל ארבעה גבות מטיילים שקפצו בבהלה ואחד הפנה אליי את גופו.
“נדב !!!” הוא צעק כמו שחקן סרט מצרי. נפלנו אחד בזרועות השני עד שהייתי נבוך ומיכל לא פחות כשחששה שאינה מספקת אותי בחיבתה.
“אחי!!!”
“אחותי !!!”
מצא מין את מינו. מרגש עד כדי דמעות הטמטום. לא נפגשנו כבר קרוב לשלוש שנים, מאז התפצלנו לפלוגות נפרדות ובהמשך, לאחר שעזבתי את הגדוד. רואי, בעל אינטליגנציה צינית מספיקה, עזר להעביר את תקופת הטירונות המקפיאה ומעבר לכך… מעבר לכך בהמשך.
ההר איצטקטיקואל הפך לתחנה הבאה. בניגוד חמוץ לטעם הטאקוס החריפים שבדי-אפה, בעיירה אמקמקה שכרנו ‘קרפונס’ (דוקרנים להליכה בקרח) וגרזני טיפוס. קיוויתי שהמסלול לפסגה יהיה ‘משפחתי ואופטימי’ שיתאים למיכל שחלצה כל חשש מאמץ-עלייה וטיפוס. ביום שבת של תחילת סופשבוע נוצרי, התאספו מלבדנו למרגלות ההר, עשרות מכוניות מטיילים-מקסיקנים, חלקם לטיול עממי סביב הרכס, אחרים לטיפוס הר. מרחבת החניון המאולתר, הופנה המבט מעלה בזוית מאמץ שניסה למצוא את בית ‘הרפוחיו’ (המקלט) על צלע אחד הצוקים.
מספרים על נסיכה יפיפייה בשם איצטקטיקואל שהגיע זמנה להתחתן. אביה, מלך האצטקים הציב משימה למבקשי ידה. אלה היו צריכים להביא את ראשו הכרות של ‘קורטז’ – מנהיג הכובשים הספרדים. ‘פופוקאטפל’ שהיה אהוב הנסיכה לא שב מאותה משימה זה זמן רב. שמועות זדוניות שהגיעו לאוזני הנסיכה אמרו שנפל בשבי הספרדים ונהרג. מרוב צער ויגון הרעילה עצמה הנסיכה למוות. לאחר מספר ימים חזר ‘פופו’ עם ראשו הכרות של קורטז ואז גילה את הבשורה המרה. הוא לקח את גופת אהובתו, עלה להר הגעש הקרוב וכשהגיע לפסגה, קפץ יחד עם אהובתו לתוך הלבה הרותחת. ומאותו יום ניצבים להם בעוז שני הרי געש גדולים: האחד : איצטקטיקואל (ובדיאלקט האינדיאני – ‘אישה ישנה’), צורת ההר היא אישה ישנה על גבה . השני – פופוקאטפל – (‘ההר המעשן’) שניצב חלק וגבוה, משגיח על אהובתו שליד.
מיכל חייכה לעברי חיוך התחלה של דרך ובין-רגע קבוצת מטפסים מקולומביה ניסו לעזור. בעלי מבטא זר וזריז, כשהבינו שמיכל אינה שוחה ספרדית, ניסו בחוצפתם את מזלם באנגלית. שמעתי סיפורים על העם הקולומביאני, ‘מרחק הדיבור’ המצומצם, היה שונה ומשונה משלי, הביישני, מגואטמלה.
צעד לפנים ושני אחריו, הכל נראה פשוט נהדר. השמיים כמו השמיים, כחולים ללא תוספות צבע נוסף, הפגינו אופטימיות של מאה אחוז טיפוס.
“נדב ! אני חייבת לנוח” קבעה לפתע מיכל כעובדה מדעית “…זה קשה לי יותר ממה שחשבתי… יש עוד הרבה ?” היא אמרה בלי חיוך. הבטתי למעלה, כאילו היה זה הטיפוס העשרים במספר על ההר, ואז לאחור הסתכלתי כשחיפשתי קבוצות מטפסים נוספים, אך גיליתי שנותרנו אחרונים-חביבים. “…אני לא יודע בדיוק, יש עוד לא מעט” התאכזבתי שלא שיקרתי ומיכל בפרצוף לא שמח נשענה על גרזן השלג, כאילו היה מקל הליכה פנסיונרי. קצב ההליכה היה נוראי והשמש פנתה בשיפועה הרגיל, אל כיוונו של סוף יום.
“… אבל אני לא יכולה יותר !” מיכל פרצה את מחסומי הנימוס ובכי שטף את פניה. כעת שום נוף טרשי ושמש יוקדת שמיים לא יכלו לנחם. זכרתי את עצמי, מנסה להיות קשוח בצורה שלא תאמה את אופיי, דוחף אחרים לפנים מעבר למה שאפשר או מותר ואני ? אחריהם ? או לפניהם ?
כשבכי זורם, אצלי הכל מתפרק. וכשמיכל בכתה הבנתי שהגיעה לקצה גבול יכולתה. אך על קרן הדרך המשופעת, על שלוחת דרדרת השביל, קשה היה להקים אוהל יציב שיעצור את הבכי.
“חכי כאן !” ליטפתי את מותניה ופניתי למעלה ההר, כאילו בחיפוש אחר עזרה. מיכל ניגבה את פניה האדומות ומשכה את אפה לאחור. “אבל נדב לאן ?”
“אני מתקדם לשם !” הצבעתי לנקודה במעלה השביל.
“…אבל אני לא יכולה יותר ?!” היא יבבה בהכנעה והפנתה את צרותיה אליי.
“…תכף אני חוזר, שבי לנוח” ביקשתי בלי נועם, למרות שהיה זה בדיוק מה שכבר עשתה. המשכתי לעלות לבדי כשהתרחקתי מדמותה שקטנה בגודלה. טיפסתי בשביל הדרדרת ללא מתחרים, בקצב מדויק להפליא שהתאים בדיוק לי. הנוף עמי, שלי, רק שלי.
“את חיה עדיין ? נושמת ? דופק ? מצב רוח… חמודה… ?” שאלתי כשחזרתי מטה ללא תרמיל ושמחתי שדרך הפרצוף האדום הצליח להסתנן חיוך עקום, אך בחיים בוחנים אנשים גם על פי כוונתם. מיכל התעקשה כשהושיטה את ידה. תרמילה על גבי וכף ידה בידי. קדימה למעלה, בכי ודמעות יצרבו רק פנים, המשכנו לעבר תרמילי שהמתין 150 מטר במעלה שלוחת הסכין (ואם נשפוט על פי האגדה, היתה זו כעת מפשעתה של הנסיכה איצטקטיקואל… ולמען האמת, התרגשתי).
לאחר שעתיים טיפוס של ‘מטה-למעלה-מטה-למעלה-מטה-
…מותש ! מחוסל, גמור ונגמר. רצוני להמשיך לא היה חשוב, אם לשפוט על פי כאב הראש שעצר את גופתי שנזקקה לשתייה. מחלת הגבהים אחזה בי מכל צד ופינה. “תשתה קצת ?” הגישה לי מיכל את המים ולא באשמתה הרגישה אשמה. הערב היה כבר איתנו אך כאב הראש לא עזב. ‘לא לזוז’ ! הוא יותר מרמז. שלחתי מיד פרצוף רגוע ובלתי דואג, ‘כמו’ גבר שצריך ‘כביכול’ לקחת עליו אחריות (מדוע אלוהים לא ברא אותי אישה באותו רגע מעצבן ?) מקלט ‘הרפוחיו’ לא נראה עד לרגע חשכה אחרון, הוא המה כשלושים מטפסים על ארבעה דרגשים בספינת העפלה על ההר. בחוץ, כבר ניצבו שלושה אוהלים שהסבירו על הצפיפות בספינה, פנסים ריצדו מתוך מדפי השינה ורעש סילוני של שלוש בנזניות נשמע. “כבר התחלנו לדאוג לכם !” אמר חואן, מדריך הטיפוס ממנו שכרנו את הציוד באמכמכה. “כואב נורא הראש !” הצבעתי לאיבר העגול על גבי הכתפיים. “הקאת ?” חואן חקר. עניתי בשלילה אך חיפשתי מיצי קיבה בגרוני, אולי בכל זאת נקיא ? “קח ! שתה את זה עם הרבה מים!” בחור מקסיקני שלא הכרתי שלף מתרמילו גלולת אספירין גדולה והגיש לי. שברתי על פי הוראתו ודחפתי לתוך בקבוק מי השתייה. “הנה קח, עוד שתיים למחר !” הוא הוסיף לידי ומדבריו הייתי צריך להבין שאני ‘צריך’ להגיע מחר לפסגה.
“תודה רבה” עניתי צמד מילים שלא היו מספיקות.
אחוות מטפסים ? מטפסים הם אנשים מוזרים, אהבת האדם שבהם מתקיימת מעל השלושה–ארבעה קילומטר, מתחת לכך הם קשוחים מכדי לעזור. [קושי המסלול לאיצטקטיקואל (שטיפסנו אנו), היה נמוך ! מסלולים נוספים אל הגברת, יכולים להגיע לרמת קושי גבוהה מאוד של טיפוס ורטיקלי-משולב, על קרח וסלע – ‘mixto’ בסלנג הספרדי].
בספינת מעפילי איצטקטיקואל מצאנו מקום בדרגש השלישי. אחד היתרונות בטיפוס בזוגות שניתן להידחף בפינות, לא כמו בקבוצות הגדולות. הבטתי ממרפסת הדרגש השלישי, ממול שוחחו ארבעה מעפילים מהונגריה בדרכם לשינה, מתחתם, אמריקאים מבוגרים ומרעישים, במיוחד אחד בעל שיער כסוף שבלשונו התרברב על העפלה אחרת להר מקינלי שבאלסקה – “ההרים במקסיקו זה משחק ילדים ! מקינלי זה הר!” כך חזר ואמר מבעד לחושך וחבריו לידו, נהמו באי הסכמה להתגרות בגורל. קבוצות אחרות מצ’כיה, איטליה וארצות שפע אחרות, כולן רעשו בנימוס אירופאי. לעומת הקבוצות הזרות בעלות אמצעי פלסטיק בוהקים ותרמילים יקרים, הקבוצות המקסיקאיות (שהיוו את הרוב ברפורחיו) היו ברובם נערים צעירים בעלי תרמילים ישנים וציוד פרום שהספיק להעפלה במסלול הפשוט. מלבד הפעלת הבנזינייה, מיכל עשתה את רוב המלאכה, כולל להשכיבני לישון. העייפות הרעה הכריעה לפאסיביות חלשה.
“אתה יודע שאני צריכה אותך לפעמים חולה ושקט, רק ככה אפשר לטפל בך, בלי תמורה !” היא אמרה וחיוך עייף נמרח עלי כמחלה. נראה שבאהבה יש חן מיוחד, שמצליח לטפס גם על דרגש שלישי בגובה 4700 מטר.
בחצי הלילה התעוררתי מרכשי לב באזור בטן תחתונה. בירידתי על פני מיטות הדרגשים, נזהרתי שלא לדרוך על ראשי מטפסים ורגליים. (למרות שעל האמריקאי הרעשני שממול הייתי קופץ פעמיים). כשפתחתי את דלת הרפוחיו, רוח אלים הכה בפנים, ‘רכשי הלב’ הוטלו יחד עם כיוון הרוח והשלג נצבע בצהוב, הרגשתי השתפרה ברגע. הדופק, עלה מעל השמונים ובמקביל, קצב הנשימה היה עוד מהיר. ניסיתי להרגע כאילו נוספה לבעיה סיבת נפש. ממעלה הרכס, קבוצת אורות ריצדו ושרטו את הלילה. בירידתם אליי, האירו את הרכס שהתפתל ממותניי הנסיכה הישנה. פנסי ראש לראשם ולגבם מזוודות נגינה משונות. קול הקרח נשבר מתחת דוקרני השלג והתנגן בצורה מתקרבת כשלפתע, אחד המטפסים, מעד וגילגל את חבריו אחריו, ככדור שלג מלא אנשים שהתגלגלו וגדלו, מסובכי איברים בתרמילים ישנים, קיללו מטפס שהציץ מאחור בבושה. “זה לא הפעם הראשונה שאתה מפשל, קלאוס!” קול נשי, לא נחמד, חד ותוקפני נשמע. “ומי אתה !?” שאל אותי הקול. “אני ?” שאלתי “יצאתי רק לרגע לשירותים, כאב לי נורא הראש” ניסיתי להתגונן. “יכולת להתאפק בתחנה הקרובה!” הקול ציווה. צחקתי בלבי כשהעלמה הקטנה טעתה והחשיבה אותי לחלק מהקבוצה. “קדימה, מי הרשה לך לשבת ? להמשיך!” אמרה, וראיתי שתלבושתה כשאר הקבוצה, היתה תלבושת מטפסים אחידה וישנה. “קדימה, לצמצם פערים -לשורה” עשיתי כמצוותה, לבוש בתלבושת תחתונה, צמודה, בפניית השביל מבלי שראתה, היא המשיכה לבדה, תזמורת טיפוס משונה שהתרחקה.
“אז מי אתה ? סליחה ?” שאל קול מאחור.
“ואתה ?” שאלתי חזרה, את האיש בגיל העמידה שהזדקן במהרה עם שערות השיבה. “אני במאסף, יחד עם מריאה הסולנית שלנו” נתתי מבטי באישה דקיקה, גבוהה ממנו בראש שממבטי החודר אל עבר חזה השופע שהתחבא בבגדיה, נסחט סומק רך. “ומי זה ‘אנחנו’ ?” חקרתי.
“אנחנו ? אנחנו היא הפילרמונית המלכותית של הקיסר”.
“הקיסר ? איזה קיסר ?”
“השלישי, לא רגע הרביעי ?” הוא שאל מבולבל את מריאה ונראה כאילו שתה.
מריאה לא ענתה, רק חייכה חיוך של נערת אמצע יפה, אז הבנתי שזהו חלום כאב ראש של חמצן. “אז מה בדיוק תזמורת סימפונית עושה בגבהים של חמישה קילומטר ?”
“סדנת יו.טי.אמ. לגיבוש וליכוד חברתי” ענתה מריאה מתוך שתיקתה. עוד חבורה של פלצפת-קשקשת. “נדב. מישראל” הושטתי את ידי לאדון המפוזר ולאחר מכן, לידה של מריאה.
“ואולי, רק אם אפשר, תוכלו לנגן איזה משהו ?” ביקשתי.
“זה לא כל כך פשוט” ענה האדון “צריך להגיש בקשה בכתב חצי שנה מראש, תבין, יש ביקוש, זה לא מהיום לעכשיו, ומעבר לכך מדובר בלא מעט כסף, סידורים, קשרים עם בת הקיסר, תנאים שונים שעליהם חותמים למשך שנה…” האדון המשיך בשלו ומריאה, במבט דואג של אחות סיעודית, ניסתה להסביר שהאדון כבר אינו בקו הבריאות. “טוב !” הכריז בקול רם, “אני אמשיך בדרכי, שאר הקבוצה מתרחקת וזה לא בסדר” הוא התמרמר אל דרכו ונראה ששכח שמריאה אינה יושבת לידו.
“קשה קצת להיות מלחין מפורסם” מריאה לחשה ונשמע שהרוח דיבר במקומה. דמותה נעלמה, אך לא דיבורה. “כבר קרוב לשנה שאינו מצליח לסיים יצירה, הדבר אוכל אותו מבפנים, הוא גוסס בתוך שיגעונו” הסתכלתי בדמות המלחין המתרחק שעקב אחר תוואי צעדי הקבוצה בשלג. “כן, אבל אולי עדיף שלא לסיים ?”
“לא בעיניו, הוא לא יסכים למות מבלי לסיים”
“ואת ? מה איתך ?”
“אני ? אני מחפשת תו צליל שאבד באחת הפניות של הדרך”
