(אלעד פלטין ספטמבר 2023)
בכיתה ה’ קיבלתי מסבתא מטה חולצה מה SeaWorld בשיקאגו. חולצת TSHIRT בצבע תכלת עם ליוויתן אורקה ענק שראיתי רק בטלוויזיה משפריץ על אנשים במופעי מים, כאילו ממש כיף לו. אהבתי חיות. הם היו הרבה יותר שקטת וצפויות מבני אדם. כבר אז אני חושב שהבנתי. אבל אולי פחות היתה צפויה, או שכן, הסוסה מאיה.
בשנות ה 80. במושב גינתון העולם היה הרבה יותר גדול ממה שהיה באמת. מרחבים אמיתיים. שקט אמיתי. וככל שהיינו רחוקים יותר מגיל 16-17 ואוטובוסים של פעם ביום, העולם נראה גדול עוד יותר ובלתי ברור.
בכיתה ה’ רכבנו על אופניים, עדיין לא על טרקטורים גדולים בפרדסים בלתי נגמרים, כן על סוסים (החל מכיתה ד בערך, לא בהכרח עם השגחה מיוחדת, כל עוד לא התרחקנו מדי. אם נופלים, תמיד אפשר לטפס חזרה. הסוסים היו מחונכים מספיק. בלי קשר, הקפדנו לא ליפול, מי שידע לרכוב והכיר מספיק את הסוסים).
(למעלה תמונה של מאיה שהזקינה קצת כבר. בטח כמה שנים טובות אחרי כבר)
עמית הגיע אליי לישון לסופ”ש קצר. שישי שבת כזה. הייתי צריך להשיג לו סוסה נוספת כדי שנוכל לרכוב ביחד ליער בן שמן. מיקי השכן שמח להלוות לי את הסוסה תמרה (אלופת ישראל לשעבר בקפיצות. סוסה שאפשר לשים עליה כל מישהו שלא יודע לרכוב. טיפולית של ממש). לא יודע אם זאת היתה הפעם הראשונה שעמית היה על סוס, אבל אני מניח שגם לא השלישית. הסברתי לו כמה דברים ויאללה, יצאנו לעבר כפר הנוער בן שמן, דרך חלקות ב’, קצת הליכה קצת טרוט (ריצה קלילה כזאת) , מסביר לעמית איך לזרום ולקפץ בעדינות עם האוכף (כבר שכחתי את השם של סוג הרכיבה).
היה חם. תחילת קיץ, או סוף אביב לקראת חופש גדול. למרות זאת רוח קלילה של אחר צהריים פגעה ברעמות השחורות של מאיה ותמרה. שתיהן היו בצבע פחם. אוזניהן זקופות לפנים, רצו לרוץ עוד ועוד לכיוון יער בן שמן. עברנו תחת המעבר החקלאי, מתחת לכביש 443 לחלקות ב’ של מושב בן שמן.
עמית רכב ממש יפה – “חכה רגע עמית” עצרתי וביקשתי שיעצור רגע להתחלף.
רציתי לרכוב על תמרה גם. עצרנו והתחלפנו. מאיה נתנה בי מבט – “אתה בטוח ?”
עמית רגוע או אדיש. כמו תמיד כבר אז היה כזה. לא היה לו אכפת.
המשכנו מטה בשביל שירד לכיוון מספר עצי זית, וניסיתי קצת לדרבן את תמרה שתתחיל לרוץ. מאיה עם עמית קלטה מיד שמישהו חסר ניסיון נמצא על גבה ופתחה בדהרת גאלופ מהירה. אני מיד מגביר אחריהן, עמית עדיין מחזיק חזק את המושכות. “תמשוך חזק – תרסן אותה !!” אני צועק לו.
ואז מאיה מתחילה גם לתת זוגיות לאוויר ולנסות לנער ממנה את עמית – “מאאאאאייההההה !!” אני צועק ולא מספיק לסיים ועמית כבר בסלטה – פליק-פלאק באוויר ובום נוחת ומתגלגל לתוך האדמה. מאיה נעצרה במקום כשעמית לא רחוק מרגליה. לפנים של עמית דבוקה אדמה יבשה. עדיין יורק חלק ממנה, עם קללות שהיה מותר לנו להשתמש.
הוא התבייש יותר מהנפילה מאשר כאבה לו היד הימנית, אותה החזיק ונאנח בכאב. לפחות לא נפל על הראש. הרגשתי הכי מטומטם בעולם. מאיה, עמדה לא רחוק וליחכה קוצים של סוף אביב, מסתכלת בי כאילו, “זה לא אני, זה הצד הרע שבי” או “למה החלפת בינינו, אתה הריי מכיר אותי”.
קיץ או אביב של אחרי צהריים ביום שישי. אמצע שנות ה80 כזה. טלפונים אין, גם לא בבית. מה עושים ? ילדים בכיתה ה’. שתי סוסות ענקיות וילד עם יד שבורה ? אני לא זוכר שעמית בכה. לימדו אותנו בכל מקום שאסור לבכות. לבכות זה בסדר, לבנות.
הסתכלתי ביד השמוטה שלו. לא חשבתי הרבה והורדתי ממני את חולצת ה SEAWORLD שכל כך אהבתי. הכנסתי אליה רגל ובעזרת משיכה הגונה, קרעתי אותה וקיבעתי לעמית את היד. כמו שהאחות בבצפר של כפר הנוער בן שמן היתה עושה, לפני שמגיעה המונית (פעם בחודש כזה) לקחת את אחד הילדים לאסף הרופא, עקב מלחמות קני בוסים, שוער כדורגל שקצת הגזים בקפיצה, סתם מכות, או היו גם כאלה שנפלו מצמרות הברושים, מהם ניסו לעבור מצמרת לצמרת (פסיכים עם קבלות… רמה שלא הגענו אליה).
עמית היה עצבני. עצבני בשקט כזה אופייני, מחזיק עמוק בפנים את הכאב. אני פחדתי. כמובן, בעיקר מההורים שלי. לא משום דבר אחר. אבל ידעתי שרק הם יכולים לבוא לעזור. קשרתי את תמרה לאחד מעצי הזית. ועליתי על מאיה ובדהרה קלה חזרתי לכפר הנוער. ועברתי בית בית לחפש למי יש טלפון עובד. ממנו התקשרתי “לתאומות” במושב. הן היו מהבודדות עם טלפון בזק, בגלל איזה סיבה ששכחתי. ביקשתי מהן שיקפצו להוריי ויסבירו להם איפה אנחנו. עברה איזה חצי שעה נכבדה עד שהגיעו (פשוט לקח זמן עד שקיבלו את ההודעה). בינתיים טיפסנו חזרה לכביש. עמית החזיר לי חיוך עקום של מתנצל שהדברים הסתבכו לנו, ואני כחזרה כמעט הורדתי לו סטירה מהפרצוף המתנצל. התביישתי יותר מדי בשבילי.
עמית נסע עם הוריי לאסף הרופא.
ירדתי למטה לאסוף את תמרה ומאיה. זאת כאילו שאלה : “מה זהו ? מה קרה כאילו ?
“סוסה רעה, לא יפה, פויה” – לחשתי לה עליתי עליה חזרה וביד השנייה החזקתי את המושכות של תמרה. חזרנו ככה למושב גינתון דרך מושב בן שמן. בלי חולצה, קאוובוי קטן ללא חולצה בכיתה ה’. עם 2 סוסות ענק. זה היה די רגיל בתקופתנו. העולם היה ענק ואנחנו חיינו בחלק ממש ממש ממש קטן ממנו, במרחבים האין סופיים של חלקות ב’.
עמית באמת שבר את פרק היד.
וככה בגללי גם הפסדנו את טורניר הקט סל בסוף שנה. עמית היה שחקן מרכזי. אסור היה לו להשתתף. לא שהדבר מנע ממנו לנצח עם יד מגובסת את טורניר הטניס שולחן. ניחא.
בערב עמית חזר עם יד מגובסת. הוא הקפיד להחזיר לי את חולצת ה SEAWORLD הקרועה. שהפכה לסמרטוט באורווה עד שהתלכלכה ונזרקה גם היא לפח האשפה. לא זוכר שעמית רכב שוב, אולי הוריו לא הרשו לו יותר. לא יודע.
לא נתתי לאף אחד יותר לרכוב על מאיה. כמה שבועות אחרי זה, ברכיבה אחרת. בזמן דהירה חזרה לאורווה, בטעות דרכה מאיה בתוך בור של צרעות בר. מאיה נעקצה שוב ושוב והחלה מתפרעת ומשתוללת מכאבים ופחד עד שגם אני נאלצתי לקפוץ ממנה. ברחנו שנינו במעלה השדה כשלהקת צרעות רודפת אחרינו. היא בדהרה לאורווה, תוך זריקת זוגיות לאוויר, מנסה להדוף ממנה את הצרעות הכועסות ואני בריצה. נעקץ בישבניעסות. נעקצתי בין 4 ל 5 פעמים, מאיה יותר. הישבן שלי היה אדום כמו של בבון במשך כמה ימים. ימים טובים שיכולתי לשבת רק על כריות. וגם בקושי. החטא ועונשו. חשבתי.
פגשתי את עמית השבוע, כדרך קבע כזאת, של פעם ב….
השבוע נפגשתי עם עמית באזור שילת על איזה צהריים עם מלצרית מעצבנת (חשבה שהיא בתל אביב, או בפריז לפחות) לא מבינה שאנחנו כאן, פריפריה, אבל אולי העולם נעשה כאן קטן, רועש וצפוף.
כששאלתי בווטסאפ את עמית מה הוא זוכר :“וואלה, מרגש…זיכרון חזק לגיל 50. שאלת מקודם אם אני זוכר משהו מהמקרה, מודה שזכרתי מעט מאוד, וזו הייתה הזדמנות להשלים הרבה פרטים”. (ייתכן והיתה גם פגיעת ראש? (-:)