מאת: אלעד פלטין  20.1.2013 (הסרטון עם עופר אריאלי בנושא דומה – הועלה שוב בדצמבר 2022)

יחסי מאמן – מתאמן – חיבוקים, צעדים קטנים. מה השינויים שלך שעשית כמבוגר לעומת ילדותך ? – (אתם תקשיבו לשאלת ראיון וסוד של עופר) לא, זה לא קשור לשפריצר. באים לאימון POWERWATTS כדי להראות יותר טוב או להשתפר ?

האם מגיעים לטיפול פסיכולוגי כדי לקבל גושפנקא שאנחנו “בסדר”. אצל אף אחד “הכול בסדר”.

מה מאמן מעוניין לראות ? את הוואטים ? את הסל”ד ? בעיקר ברמה הגבוהה…זה ממש לא הוואטים.

 

 

“המאמן אשם, תמיד הכי נוח להאשים את המאמן, זה הרי כי קל” אמר לי אתמול מאמן קולגה. זה פוטר את הספורטאי מכל אחריות. הכשלון הוא יתום, לניצחון הרבה אבות. מה גם אם יש כשלון וגם יש אבאלה, זה הרבה יותר קל, נוח (וילדותי כמובן) להאשים אותו.

משמאל חיים קושיצקי – דצמבר 2022 (COMEBACK)

כיצד ניתן לזהות ספורטאים גדולים באמת (?) בנצחונם הם דואגים לתת את הקרדיט למעטפת אשר עוזרת להם. הם יכולים לקבל ביקורת קשה ומעבר לכך, ליישם אותה, הם יכולים לבצע שינוי, ובמידה ולא הצליחו ונכלו כשלון, הם יודו זאת בעצמם ויבקשו עזרה. מי שלא רוצה, לא צריך. ומי שלא צריך או לא מעוניין בעזרה, גם אני בדרך כלל – לא צריך לעזור (ולעזאזל כמה כ”כ הרבה פעמים אני שוכח את הכלל הזה).

עם אביחי גרינברג ב 2010 לקראת מרוץ חורפי בנגבה (בחסות BESTBIKE)

 יתרון של ספורטאי בדר”כ כאשר הוא מתקרב למיצוי הפוטנציאל שלו יכול לבוא לו לרועץ.

 לפני כשבועיים פגשתי בחור שאימנתי למרתון טבריה לפני כמה שנים. מרתון ראשון, עם 80 ק”מ נפח שבועי בשיא וארבעה-חמישה אימונים שבועיים, לא יותר. טכניקת ריצה בינונית ומטה, גנטיקה גרועה לריצה (נבחרת ישראל בג’ודו לשעבר). לא משהו שאפשר לבנות עליו לאולימפיאדה בכל הנוגע למרתון…. אבל מה שנשאר בהחלט, זה הידע והיכולת לסבול, הרבה מעבר לכך, חיים קושיצקי, זה כל מה שקשור לRacing is a state of mind……

חיים הוא  ספורטאי שכל מאמן אוהב לאמן. אין בכי ולא יותר מדי שאלות. מרתון טבריה 2009 (מרתון ראשון) – 3:24….. מרתון שני – אמסטרדם –3:14. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר, יתרון של ספורטאי בדר”כ כאשר הוא מתקרב למיצוי הפוטנציאל שלו יכול לבוא לו לרועץ.

במקרה של חיים זה הידע, או לדעת לסבול. לקחת את הגוף לקצה ואז לעבור אותו עוד קצת לפנים. השנה חיים התאמן לבדו לקראת מרתון פאריס. ללא ידיעתי או התייעצות עמי, הוא החליט פשוט לבצע את התוכנית שכתבתי לו למרתון טבריה לפני כשנתיים. לכאורה לכל ספורטאי ממוצע (טבולארסה ריק) יגיד מצוין. מה שעבד בעבר גם יעבוד הפעם – לא ?

עם שלומי חיימי לקראת עונת 2012

לא נכון בעליל.

מעבר לכך שחיים שכפל את התוכנית שוב אחת לאחת, הוא גם תיבל בטייפר לקראת מרתון פאריס – בחצי מרתון ירושלים (אין שכל אין דאגות). בסיום חצי מרתון ירושלים אני מקבל טלפון ממנו. לא דיברנו כבר הרבה זמן. חיים מספר לי שהוא סיים את החצי מרתון עם שרירי תאומים מציקים, עד כדי היתפסות שמעבר לגבול הנורמה. (אז הוא לא סיפר לי שהוא מתאמן לפי התוכנית שנכתבה לו לפני שנתיים וחצי….) מה שיכולתי להמליץ לו באותו רגע זה לדאוג להתאוששות מרבית, במידה ומעוניין המלצתי לאחר שינוח מספיק טוב, מסג’ בריא וטוב, וגם אם זה לא יעבוד שיפנה לרופא אורטופד שיבחן את הדברים בצורה יותר מעמיקה (רנטגן, MRI, אולטרסאונד וכיו”ב).

הבעיה הייתה :

 1. לא הייתי מאמן של חיים באותו רגע (גבול האחריות).

 2.שכחתי כמה הוא יודע להביא עצמו לקצה.

במרתון פאריס חיים עצר בקילומטר ה 14 לאחר שרץ בקצב די טוב. הוא לא יכול היה להמשיך לרוץ, גם בקושי ללכת. לאחר בדיקה מקיפה התגלה אצלו קרע חמור בשרירי התאומים. חשיבותו של מאמן איננה בכתיבת תוכנית האימונים בסגנון – “שגר ושלח”. חשיבותו של המאמן היא ביכולת לזהות את תגובות הספורטאי לאימון שהוא מקבל. לקבוע יחדיו (או לפחות בהתייעצות הדדית) את המטרות ולבצע כל העת בדק בית האם הדרך משרתת את המטרה. במקרה של חיים, מרתון ירושלים “לא בדיוק” שירת את המטרה בשיפור ה 3:14 ממרתון אמסטרדם. קראתי לא מזמן מאמרים אודות “אחריותו של המאמן”. נראה שהרבה פעמים אנשים מתבלבלים מהו המקצוע של המאמן…. הוא לא שוטר (שנותן דוחו”ת) או מורה ששולחת את התלמיד עם פתק להורים, או גננת שצריכה להעמיד בפינה. (לא בהכרח במקרה של חיים – זה לקח אחריות על מעשיו).

כאשר ספורטאי (כל ספורטאי ובכל רמה) כאשר הוא מנתח את הדברים, הוא יכול לראות רק שליש מהקרחון, כאשר שני שליש אחרים שקועים בתוך המים. אי אפשר לנתח את עצמינו, איננו אוביקטיבים מספיק, לאף אחד אין את הכלים המתאימים (זו הסיבה אגב שבסופו של דבר כאשר אנחנו נתקלים בבעיה (כל בעיה) שאינינו מצליחים לפתור – אנחנו פונים לבעל מקצוע, עליו, אנחנו צריכים לסמוך ולתת אמון בו…)

אחריות

 ספורטאי צריך לדעת לקחת אחריות על מעשיו. במידה והוא חורג מהתוכנית (כמובן שתלוי גם באיזה רמת ספורטאים מדובר) הוא צריך לדעת לקחת אחריות לתוצאות. מה אפשר וניתן ללמוד מזה ? מעבר למקרה הספציפי של חיים שהביא עצמו לפציעה ?

הקשר שלכם עם המאמן שלכם. כמה אתם סומכים עליו כאשר הוא רושם לכם אימון התאוששות, או אימון עצים (תחרות?). כמה אתם סומכים עליו כאשר הוא לא מוותר לכם ?

 (אם הוא מתעקש שלא תתחרו או ההיפך – שכן)

כמה אתם סומכים עליו כאשר הוא אומר לכם דברים שאינם נעימים לאוזן, אבל אתם יודעים לקחת זאת בצורה מקצועית ולא בצורה רגשית – אישית (או רגשנית). מעבר לכך וניתן להעמיק אפילו עוד יותר, ישנם פעמים כאשר המאמן אומר את אותם הדברים לשני ספורטאים שונים, ספורטאי אחד יבין אותם בצורה כזאת וספורטאי אחר יבין אותם בצורה אחרת. פה זה כבר לא רק קשור לרמת האמון של הספורטאי במאמן וכמה הוא באמת מקשיב לו. זה גם קשור לרמת האמון של הספורטאי… בעצמו, כמה הוא מאמין בעצמו כדי לרצות להשתפר ויכולת המסוגלות להקשיב לדברים שלפעמים “לא נעימים לאוזן” אבל יקדמו אותו במידה ויעשה אותם.

(מתוך ספרו של יוהאן ברוניל שהתפרסם בעברית – “אולי אפילו ננצח”) – הספר יצא בהוצאת מודן

אני שומע על הרבה ספורטאים שמאמנים את עצמם. הם גם לפעמים יכולים לבנות לעצמם תוכנית אימונים מצוינת, אבל, יכולת הביקורת העצמית שלהם נמוכה כאשר הם מסתכלים במראה. (שיעור ראשון ב”פסיכולוגיה בגרוש” – קל לנו לבקר אחרים, קשה לנו עד בלתי אפשרי לבקר את עצמנו)

שורה תחתונה – אמון בין מאמן לספורטאי, הוא אחד היסודות החשובים ביותר להצלחה. לא סתם רשום מעבדת האימונים PT בגינתון : “סמוך על אנשים – לא על מוצרים.  טכנולוגיה יכולה לעזור לך לנצח. גם האוטובוס הקבוצתי. תוכנית גיוס טובה. נאום עידוד מעורר השראה. אבל כל אלו לא באמת מביאים את הנצחון. מליון דולר לא יכולים לרכב על אופניים. וגם לא מליון בייטים של מידע. מרוצים לא מתנהלים במנהרות רוח. אלה האנשים שמבצעים”.

.

 

.ההבדל בין אימון ספורטאי מסטרס לבין ספורטאים מקצוענים תהומי
בעיקר ברמת האכזריות שלו והטוטליות, ביחס שבין המאמן לספורטאי
, (בסרט “מיליון דולר בייבי” מראה זאת איסטווד בצורה מצויינת (אגב, זה לא אומר שבאימון ספורטאי מסטרס אין מה ללמוד…)