הקצוות הפנימיים של הצמיג האחורי החלו להיפרם – נצטרך לאסוף עוד קצת אמונה והרבה זהירות להמשך הדרך – חשבתי , הספידומטר שעל הכידון סיפר שעוד מעט הספרות מתחלפות לאלפיים , אלפיים קילומטרים ארוכים שחלפו בחודשיים ארוכים לא פחות , ובדיוק באותו רגע שהסתכלתי אחורה – מעבר לאופק וניסתי להיזכר בכל יום ויום שחלף, נראו אותם אלפיים קילומטר שחלפו מאחור ליותר ארוכים מכפי שהיו באמת. פורסם לראשונה במאי 2002 באתר הרים. (תיקון טעות – פורסם לראשונה במוסף סופשבוע, או של ידיעות אחרונות או של מעריב, אי שם ברררררב 1998…..ותודה על כל לעופר שלח, השכן שלי…כן כן, זה החבר כנסת)
הוא לא הפסיק לחייך… (מסע אופניים בדר’ אמריקה)
טיול אופניים מאקוודור, דרך פרו, ועד בוליביה (שנת 97) המאמר הוא מעין סיפור מסע ובהחלט שלא ניתן להשתמש בו ‘כסיפור דרך’.
קרדיט: אקוודוריינים, פרואנים ובוליביאנים
הסתכלתי לכיוון צפון ועשה הרושם שהוא מחייך, התאמצתי עוד יותר להביט בו – דרכו והלאה ממנו דרך האופק הכל כך אין סופי כאן , וכאן בין הרי האנדים בדרכים שמגרדות את החמישה קילומטר בגובה, האופק נראה תמיד אין סופי, דורש ממך לעצור כל רגע ולהתבונן בו. השתדלתי תמיד להיזהר שלא אפספס איזו פיסת נוף נהדרת שלא בטוח אראה בעתיד הקרוב , ואז באותו רגע הבנתי יותר מתמיד שהשאלה – “מתי אתה חוזר שוב ?” שהפכה ליותר מסתם בנאלית, החלה להציק לי יותר ויותר…
הקצוות הפנימיים של הצמיג האחורי החלו להיפרם – נצטרך לאסוף עוד קצת אמונה והרבה זהירות להמשך הדרך – חשבתי , הספידומטר שעל הכידון סיפר שעוד מעט הספרות מתחלפות לאלפיים , אלפיים קילומטרים ארוכים שחלפו בחודשיים ארוכים לא פחות , ובדיוק באותו רגע שהסתכלתי אחורה – מעבר לאופק וניסתי להיזכר בכל יום ויום שחלף, נראו אותם אלפיים קילומטר שחלפו מאחור ליותר ארוכים מכפי שהיו באמת.
עשרה חודשים של טיול כבר חלפו מאז שראיתי את מי הים התיכון , הרצועה הטרופית שבחצי הכדור המערבי הפכה בשבילי למשהו קבוע ,מעין מובן מאליו. בעצם רק חודשיים חלפו מאותו יום ראשון של מסע חדש .
לאחר שמונה חודשים של טיול תרמילאים במרכז אמריקה והפדחת של אחותה הדרומית הגדולה, הגיע הזמן לשינוי. הרגשתי שאני מטייל מהר מידי , בקצב לא לי, בקצב שטחי מידי ששיך לתיירים ולא למטיילים. יותר מידי מקומות יפים ומעניינים פספסתי בנסיעות אוטובוסים, בהן אי אפשר תמיד לעצור. ואז זה קרה… בקיטו בירת אקוודור הרצון לשינוי הפך במהרה לעובדה קיימת – רכשתי סוס אלומיניום ירוק בעל שני גלגלים ושני תיקי צד ,ציוד, חלפים ועוד אי אילו אבזרי בטיחות – וקדימה לדרך – מדוש לי דרומה , הלאה מקו המשווה.
אכן, ימים קשים חלפו בטיול אך אותו שבוע רכיבה ראשון באקוודור לפני חודשיים השאיר את כולם מאחור – בכושר מתברר לא הייתי- דבר שדי הקשה בלשון המעטה. גידופים וקללות – שרירים תפוסים וכואבים איימו עליי בזעם , עונה גשומה ובוצית לא הוסיפה כל כך, אך אני השתדלתי שלא לוותר…
“משוגע !” – צעקו לי – “לא נורמלי !…תגיד לי אתה מטורף ?” – פנו אליי בשפה די גרונית שדווקא הכרתי…
• “ששששש…”-לחשתי להם חזרה בעברית .
• “תמשיכו אתם לתייר – ותנו לי בבקשה לטייל”.
העידוד לעומת זאת הגיע, ולא במפתיע מכיוון הגויים שגילו די עניין בדבר, מקצתם אפילו חשבו להצטרף. (חלקם – תתפלאו ,אפילו עשו זאת).
לאחר אלף וקצת קילומטרים שחלפו בחודש ארוך ורטוב חלפתי על פני הגבול לפרו.
רק שנתיים חלפו מאז שניטשו כאן קרבות בין שתי המדינות השכנות על רקע סכסוך טריטוריאלי – אלה גונבים לאלה ג´ונגל ואלה לאלה, ישראל איך לא – מעורבת גם כאן, מוכרת ציוד צבאי מתוצרת תע”ש לשני הצדדים שנלחמים משני צדי המתרס , בשלב מסוים שגרירות ישראל בלימה (פרו) נסגרת , מכיוון שממשלת פרו טענה שישראל עוזרת ´יותר מידי´ לאנדרדוג – שבצד השני. אבל אל דאגה מאז כבר חוזה שלום נחתם והכל כביכול כבר בסדר. נפרדתי מאקוודור – ארץ קטנה בלי שפם שישראל ´נכנסת´ בה שתים עשרה פעם, נפרדתי מהאקוודוריינים הנחמדים שמצב רוחם היה די ´על הפנים´ – ולא כל כך באשמתם האמת – עוד לא חלף חודש ימים מאז שנגנבו מהם 80 מליון דולר, הגנב לא אחר מאשר ´עבדללה המשוגע’ (El Loco) – נשיא רפובליקת אקוודור בכבודו ובעצמו, יושב לו כרגע בפנמה סיטי וסופר את השטרות הירוקים ואפילו מעיז ומאיים שבבחירות הבאות הוא חוזר ובגדול.
אבל לא נורא – חשבתי, יש כאלה שטובים במלחמות… ויש אחרים שבשחיתויות…
“Adios Ecuador Hola Peru”
האופניים ,אומרים המקורות הומצאו בשנת 1861. בזמנו היו מוצר חדשני ומוזר ששימש כצעצוע ולא ככלי תחבורה : שני גלגלים – קטן מאחור וגדול מלפנים. משנת 1861 ועד היום חלו אי אילו שינויים : הגלגלים הפכו שווים, גוף העץ הוחלף לברזל ומאוחר יותר לאלומיניום. בשנת 1861 בהרי האנדים הגבוהים בפרו גידלו האינדיאנים תפוחי אדמה, פרות, אלפקות, למות וכבשים: הם חיו בניתוק כמעט מוחלט מהעולם שהכיר כבר את האופניים המודרניים , בעצם רק חמש מאות שנה חלפו מאז הניח האדם הלבן את רגלו על יבשת זו, ורק אז הכירו התושבים האינדיאנים את אבק השרפה , הנצרות , הסוס וה…גלגל…
שנים חלפו מאז והגלגלים באופניים הוחלפו בשווים ועוד אי אילו דברים חשובים שהפכו את הצעצוע המסוכן לבטיחותי, מהיר וחזק יותר! בסופו של דבר גם האינדיאנים בהרי האנדים בפרו הכירו את אותו צעצוע, גם אצלם דברים השתנו מאז, אך הרוב נשאר כשהיה – בתיהם נשארו עשויי בוץ וקש, הפרות הכחושות המשיכו (וימשיכו כנראה עוד הרבה זמן..) להניב בקושי שלושה ליטר חלב ביום , בעוד שהדברים החדשים שהכירו היו מגפי הגומי, המריצה , דלי הפלסטיק ועוד…
בקיץ 97 הגעתי סוף סוף ל´אוהראז´ ששוכנת 3700 מטר מעל פני הים – נחה היא לה בין הרי האנדים המושלגים. הרכס הבולט והמרשים בין כולם נראה מצפון – ה´קורדיירה בלנקה´ – הרכס הגבוה ביותר בעולם שנמצא באזור קו המשווה.
ב´אוהארז´ נחתי מעט מהדיווש
ב´מנוחת הדיווש´ עשיתי הפסקה קלה בטראק ארוך מאד ,אך לא קשה במיוחד אשר בו מקיפים רכס מושלג . בין רכסי ה ´ואי – ואש´ (שם אין שבילי אופניים) שום דרך אינה מגיעה לחוות הרחוקות. הילדים לא הולכים כל יום לבית הספר, אלא פעם אחת בשבוע ,צועדים ממקום מגורם שרחוק יום הליכה קשה מבית הספר (15-20 ק”מ). ילדים הגרים רחוק יותר -הולכים לביה”ס פעם אחת ב….שנה !! הם מרוחקים יומיים שלושה ויותר מביה”ס ולכן הם לומדים מחודש אפריל עד חודש דצמ´ (גרים אצל הדודה) ובשאר חודשי השנה הם חוזרים הביתה לעזור לאבא ואימא עובדים בשדות תפוחי האדמה שליד הבית.
לאחר שבועיים שחלפו באוהארז ניקיתי בעזרת שמן את החלודה שהצטברה על שרשרת האופניים, החלודה שהצטברה עליי הייתה די עבה ומסובכת מידי לניקוי…יצאנו לדרך…ניגבתי מאבק את מד הק”מ הממוחשב – עשה רושם שהספרות בתוכו מחייכות לעברי- כאילו יודעות הן מה צופן העתיד בהמשך. הכביש הסלול החל מסתלסל לכיוון דרום.
מאחורי – עטוף בשלג לבן וכרבולות קרח נוצץ הביט עליי גבוה מלמעלה ההר Huscaran שמטפס ל6734 מטרים.
בדרך – ילדים בתלבושת אחידה הלכו לבית הספר – צעקו :
“היי גרינגו ! ” – ואני התעלמתי.
צעקו…Good evening” “ואני חייכתי.
צעקו….”Buenos Dias” (בוקר טוב) ואני החזרתי בצעקה :
“Buenos Dias”.
הרגשתי אט אט שהעברית הפכה לשפה שנייה אצלי – נעלמת, אט אט ספרדית השתלטה עליי מכל עבר – חישבתי בראש בספרדית , ספרתי בלב בספרדית – קיללתי בספרדית גוואטמלטכית ועשיתי אהבה בספרדית בעגה קולומביאנית. מתוך שינה התחלתי למלמל ספרדית ואז הבנתי שזו משתלטת ולי אין הרבה מה לעשות בנידון…
ב Catac פניתי מזרחה-להרים.
הדרך הפכה לדרך עפר, הבולמים שממתחת לגלגל הקדמי והוצאת האוויר מהצמיגים לא מנעו מגבי להרגיש כל אבן ואבן בדרך, שטיפסה מעלה (אך במתינות) לכיוון לאגונה קרוקוצ´ה (בשפת הקצ´ואה – קוצ´ה = לאגונה ). בבואנוס איירס (לא זאת שבארגנטינה) ´חואן´ עסק עם אישתו בניפוי גרעיני החיטה, לבוש היה הוא מכנסי אלפקה שחורים שראו זמנים טובים יותר בחייהם הארוכים. הוא לא זוכר את גילו ,בניו אמרו לו שיותר משבעים – מי שמע כאן בכלל על דבר כמו
ביטוח לאומי ?
פדרו הדייג – רפתן
רק כשהערב החל לרדת הגעתי ללאגונה היפה שהסתתרה לה בין ההרים, שחלקם היו עטופים בשלג וקרח. התחלתי להקים את האוהל לפני שיהיה מאוחר מידי. עייפות של יום רכיבה וקור של הלילה המתקרב שכנעו אותי להשאיר את הבנזנייה בתוך התרמיל ולקנות מאדון דייג ארוחת מלכים בשני סול (3 שקל) – שני דגי ´טרוטה´ (פורלים) מטוגנים, ותפוחי אדמה מבושלים טוב טוב .
כל כך כיף לגלות שגם כאן אפשר להשיג ארוחות טובות וזולות.
הלילה הקר c-10 השאיר את אותותיו על הבוקר שהפציע – האוהל נצבע בקרח לבן וקר…
הדייג ´פדרו´ שהפך בבוקר לרפתן, הזמין אותי לחליבת הבוקר ברפת המשפחתית. בניגוד לרפתות האלקטרוניות ו´עטיני פמלה אנדרסון´ שבארץ הקודש , כאן העבודה נעשית בעזרת דלי פלסטיק אחד ועשר אצבעות – לא יותר.
כששמע פדרו על תנובת החלב הגבוהה בישראל מיד רצה לעשות ´עלייה’ .
כריסטיאן – בתו בת השנתיים ישבה על חומת האבן ושתתה לה חלב טרי וחם מכוס פלסטיק – אני סירבתי להצעה בנימוס. רק בשעה עשר התייבש האוהל מהקרח שנמס – קיפלתי ציוד והמשכתי הלאה – במעלה דרך העפר ל´מנהרת Carnuish ’. הדרך התפתלה מעלה כנחש לכיוון ההרים המושלגים, אוטובוס שחלף לידי השאיר אותי חנוק בתוך ענן אבק שהתערבב עם אגלי הזיעה….
מרק תפוחי אדמה- קורדיירה בלנקה
מנהרת Carnuish ואבנים על הדרך
מנהרת Carnuish הייתה ארוכה ,חשוכה (וגבוהה יותר – 4500 מ´) מזאת שבלונה פארק בר”ג – חמש מאות מטרים ארוכים וחשוכים במיוחד. הרכבתי פנס ראש לראשי והתקדמתי לתוך האפילה המפחידה, הגלגלים החלו מגששים את דרכם בתוך המנהרה, בעוד אני מתפלל שלא יגיח איזה אוטובוס עם נהג שחוסך באורות. כשיצאתי החוצה מהעבר השני של המנהרה לא התעכבתי הרבה בכדי להתפעל מהנוף שהיה די מדהים בלשון המעטה – המשכתי לי הלאה הפעם מטה – יחד עם הנהר שזרם משמאלי, זרמתי אני בדרך – יורד מטה מטה בחדות מפחידה לאורך ארבעים קילומטרים ארוכים ובלתי נגמרים – סוליות הבלמים רותחות להן, האנדרלנין מפמפם בתוך הגוף – מאיים לפרוץ כל רגע החוצה מתוך הורידים, הספידומטר עשה הרושם הפעם די רציני כשגירד את החמישים קמ”ש ויותר – העדפתי להתרכז בדרך ופחות בו כאשר הנוף ההררי ממשיך להישטף במהירות לאחור ואני הלאה – מתקדם לפנים במהירות דמיונית. חלק גדול מההרים שכאילו לא רצו להפסיק ולגדול לכיוון השמיים היו מעובדים על ידי חקלאים באמצעות טרסות, השיפוע החד והנורא כל כך של אותן שדות לא התיישב עם כל היגיון מעשי- איך אפשר לעבד בצורה כזאת אדמה ?
האטתי את המהירות כאשר הבחנתי באבנים גדולות שחסמו את הדרך, לא הבנתי מיהו החכמולוג שעשה זאת, רק כשהתקרבתי מספיק גם הבנתי- שלושה ילדים עטו עליי – ביקשו נדבות בכדי שיפנו בשבילי את האבנים מהדרך, אבל אני הרי רוכב אופניים ולא נהג אוטובוס או משאית – ולכן רק האטי וחלפתי בזהירות בין האבנים הגדולות והמשכתי הלאה ומה שנשאר זה רק לנופף לשלום – לא נותן נדבות ! – ובהחלט שלא לילדים. אך בהחלט – דרך מעניינת להרוויח בה כסף – נכון ?
ראיתי זאת שוב, שעה לאחר מכן בפנייה אחרת – נהג אוטובוס מגיע למחסום אבנים , בצד הדרך עומד הילד ולוקח את ה´טיפ´ , בו בזמן שחברו מפנה את האבנים מהדרך ולאחר מכן…סוגר אותה שוב עד לאוטובוס הבא שיגיע…(אל תחשבו שהדבר כל כך פשוט , מי שלא נותן כסף – לא רק שלא יפנו לו את הדרך ,אלא שבפעם הבאה – יזרקו עליו אבנים).
בכפר נחמד על אם הדרך נערך משחק כדורגל בין-כפרי במסגרת ´קופה אוהארז´ – ליגת ילדים. עצרתי להתבונן קצת בנעשה : משטח מגרש הכדורגל – הרים וגבעות ,המשטח (הלא שטוח) מכוסה היה בדשא מצהיב של קיץ. השערים עשויים מסנדות, אך למרות העוני הקשה כל כך, כל השחקנים ללא יוצא מן הכלל היו לבושים בתלבושת אחידה (כולל השופט)…ילד אחד התקרב אלי ולאחר מכן עוד שניים…שלושה…ארבעה… לאחר שתי דקות ´רוקנתי´ את המגרש מצופים : 60-80 ילדים התגודדו מסביבי ,ביניהם אפילו היו חלק מהשחקנים המחליפים…ילדה בת שלוש החלה מושכת לי בשערות הרגליים “אחחח – תפסיקי!” ביקשתי ממנה – כאן בין הרי האנדים אנשים עם שערות שנמצאות במקומות אחרים מאזור הפדחת, בית השחי ואזור החלציים, זהו דבר מוזר ביותר . (אחת מתכונותיהם הפיזיולוגיות של האינדיאנים שהגברים הם חלקי גוף – הם מעולם לא מתגלחים).
“לאן ´תה נוסע ? ” – “מאיפה ´תה מגיע? ” – “אפשר להצטרף ? ” – מבולי שאלות נורו לעברי מכל עבר והתערבבו אחת בשנייה. ילד סקרן חיפש היכן מסתתר המנוע ?! – הרגשתי לרגע כמו ה´ חלילן מהמלין´ שהגיע בזה הרגע לכפר מרוחק, כשהאופניים מחליפות את החליל ואני מנגן בעזרת הפדלים. בסופו של דבר נפרדתי בנימוס והמשכתי לי הלאה , מתגלגל מטה והפעם יחד איתי חמישה פרטנרים צעירים שנוהגים במעין ´אופני קיבוץ ´ ישנים וענקיים עם מהלך אחד – כוח ליווי או שיירת כבוד אם תרצו שנפרדה ממני ביציאה מהכפר. באזורים אלו לילדים הקטנים אין אופניים קטנים. כמעט מייד לאחר שהילד לומד ללכת על שניים הוא מיד גם לומד לפדל על אופניים… בהתחלה הוא רוכב כשגופו הקטן נמצא מתחת לרמה ,אחר כמה שנים – הילד גודל – הוא מצליח לשבת על הרמה ולפדל. לאחר שאיבד את בתוליו הוא מצליח לבסוף גם לשבת על הכסא ,לגעת ברצפה וגם לפדל. (חוליית הליווי הייתה שייכת לקבוצה השנייה).
“מתי ת´ חוזר שוב?” שמעתי אותם צועקים מאחור – “בשנה הבאה” – צעקתי חזרה והמשכתי לי הלאה. עדר כבשים שטייל לו באמצע הדרך ´התפדר´ לשני הצדדים ואני בתוכו. כך גם עדר פרות ,אלפקות וחמורים ,האנשים נופפו בידיים, צועקים לעברי : “דרך צלחה” או משהו אחר בשפת הקצ´ואה שאינני מבין. אחרים עצרו אותי והחלו מבררים פרטים לגבי וכיבדו אותי בתפוחים ,מיץ תפוזים או סתם מים קרים. בסוף היום, עטוף באבק הגעתי לChavin de huantar – – כפר על אם הדרך שבפאתו נמצאים אחד מאתרי ה´פרה´ אינקה החשובים והיפים ביותר בפרו. תרבות זאת בת יותר מ3000 שנה שידעה לשלב בין דת לאומנות, האתר מורכב מרחבה ענקית בה נערכו מופעים וטקסי פולחן ומערכת מנהרות מעניינת שקשה להאמין שתרבות בת 3000 שנה הצליחה לבנות וליצור.
תשעה ק”מ בלבד המשיכה הירידה למחרת עד לכפר סאן מרקוס, משם המשכתי שוב מזרחה – בחזרה להרים, סאן מרקוס שוכנת כ3000 מטר מעל פני הים…ודרך העפר החלה לטפס מעלה בצורת זיג זג – הפעם שום אגל זיעה לא התערבב באבק מכונית שחלפה לה – הייתי לבד :
אני, הטבע , והעלייה החדה שטיפסה ללא הגיון אנושי והנדסי- מעלה. אם הייתי חתול בן תשע נשמות – כנראה שהייתי מאבד את כולן.
הכבד שבגופי זעק מכאב , ישבתי בצד והרשתי ´לו´ (ולי) לנוח קצת
נזכרתי במפגש המוזר שהיה לי שבועיים קודם לכן בין רכסי ה´ואי ואש´ עם גברת שמאנית (רופאת אליל) מllamac . עשה לי הרושם שהייתי צריך להקשיב לה ולא לד”ר רוזנברג מקיטו שבדק אותי יומיים לפני היציאה למסע. לפני שהחל אותו מסע מיוחד החלטתי בקיטו להתייעץ עם ד”ר רוזנברג. במעבדה הקלינית בקיטו הרגשתי כמו אינדיאני זקן וקדום במעבדות נאסא. מכשירים מסתובבים במהירות ,מבחנות מלאות נוזלים ,מחשבים בדקו את דגימות הדם שלי והחליטו (כך הסביר ד”ר רוזנברג) שהכל בסדר גמור. – “דרך צלחה – אין ממה לחשוש” כך בירך , אז יצאתי.
בכפרllamac לעומת זאת, עשתה זאת השמאנית בדרך שונה ולא מקובלת בלשון המעטה… ההתחלה הייתה די נורמלית : נכנסתי למשרד הקליניקה בבית – (הסלון ,חדר השינה ,חדר הילדים והמטבח גם יחד) הורו לי להתפשט וגברת מכובדת בת שמונים ויותר התפנתה מעבודות הגינה כדי ליטול ידיים . משם היא חזרה עם… ´קוי´ (סוג של שרקן / חזיר ים). הקוי החמוד הועבר על גופי כמו סטטוסקופ משוכלל (אבל חי) , בו בזמן שעיניי השמאנית מתכווצות להן בין קמטי שמונים השנה ומתאמצות למצוא את החולי שבי… הקוי הועבר על הבטן ,הגב, הפנים והראש – לכל איבר בגופי נעשה ´צילום רנטגן´ בעזרת הקוי ששרק לו בפחד והחל להריח את הסוף המר שהתקרב אליו יותר ויותר…ואז דם הוקז והקוי פסק מלשרוק והחל מפרפר בין זוג ידיים זקנות ,עור הקוי הורד בקושי רב… “יש לך גב חזק ומחוספס שסוחב יותר מידי מסעות בחיים – אתה אדם עקשן מאד ! “. כך אמרה הגברת ואני עשיתי פרצוף מתנצל והיא המשיכה ועשתה חתך אורכי נוסף.
-“הלב קצת חלש !” – הופתעתי, “…אך לא משהו מיוחד שממנו צריך לדאוג” – נרגעתי, היא המשיכה לחטט בכל איבר ואיבר – בודקת נקודות דם או דברים חשודים ואז הכבד !
היא בחנה את הכבד הקטן-שחור של הקוי ששרק לו בפחד רק לא מזמן…”הכבד לא בסדר!” – – היא הכריזה בקול , ובי עבר זרם חשמל של פחד ,פחד מהבלתי מובן ,הבלתי ברור – המסתורין שמתחבא לו עמוק בתוך המציאות.
ו…אכן הכבד נפגע עקב סיבוכי מחלת צהבת קשה – שלושה חודשים קודם לכן בקולומביה, לא ידעתי אם האבחנה נכונה, אך הכאבים מאזור הכבד היו אמיתיים בהחלט. אבל לא נורא חשבתי- כמו הנפש שהתחילה עם הזמן לגלות אפטיה למראות של ילד קבצן, סבלים בני יותר משבעים או זונות בנות שתים עשרה ופחות, כך ניסיתי לשכנע גם את הגוף – כמו הנפש שיפסיק לקטר וילמד להתעלם מהכאב שאחז בי בצד הבטן.
רק כבדרך אגב, גם נשיא ´פרו´ הנוכחי – אדון ´פוכימורי´ התייעץ לפני הבחירות עם שמאן מפורסם (לא עקב בעיות כבד אלא סיכויי בחירתו ), לבסוף הוא זכה , אך הרושם שהשאיר מאותו מעשה היה רע . טוב , גם אצלנו לפני הבחירות הולכים הפוליטיקאים לכל מיני שמאנים למיניהם – כאלה או אחרים… (מה לא?)
אגם טיטיקאקה – דרום פרו
רק המחשבה שאני נמצא אלף מטר גבוה יותר עשתה לי צמרמורת
עשרים ושבעה קילומטר הסתיימו – שש שעות חלפו במהירות צב , הגובה 5100 מ´ ! המקום הגבוה ביותר אליו הגעתי עם אופניים ובעצם הדרך הגבוהה ביותר בה הייתי בכל חיי…
רחוק מלמטה החלו לבצבץ אורות ראשונים מסאן מרקוס – עשרה קילומטר בקו אווירי ממני ואלפיים מטר נמוכים ממני בגובה. שיפוע, אין ספק זו מילה שמקבלת משמעות כפולה בהרי האנדים ועל אחת כמה וכמה בטיול אופניים. תפתחו רגע אטלס ישראל ותתחילו למדוד כמה קילומטרים עוברים מגובה אלפיים לאפס…אם אין לכם כוח ואתם פחות או יותר מאמינים לי – זה יוצא לפחות ארבעים! (…קילומטר).
השעון סיפר שש והשמש שהחלה להיעלם בכיוון מערב – מאחורי רכס מושלג – אימתה זאת. יחד עם הצל שהתפשט הגיע גם הקור – קור עז שחדר בכל אחת מ256 עצמותיי – התלבשתי היטב והתכוננתי להקמת האוהל. הקור החל חודר מקצות האצבעות ברגליים ועלה מעלה לקצה של האף שנצבע באדום וכמו ברז כבאים בצבע אדום החל לטפטף – טיפת קור אחת אחרי טיפת קור נוספת…טפטפה מטה והפכה לגביש קרח לבן-צהבהב. בתוך האוהל פרסתי שני מזרונים לבידוד מרבי מאימא אדמה הקרה. יומיים קודם לכן בלאגונה Querococha להזכירכם – הראה מד הטמפ´ -10 והגובה – פחות מארבעה קילומטר, רק המחשבה שאני נמצא אלף מטר גבוה יותר עשתה לי צמרמורת קור נוראית…
בנזיניית M.S.R. החלה לזמר סרנדות – החלה מחממת בעצלתיים אטריות קפואות. פרסתי מטבח מאולתר בפתח האוהל כאשר אני נמצא בתוכו ומשתדל להתעטף כמה שיותר. במדבר האנדיני הקר הייתי בודד יותר מתמיד , אלפי הכוכבים שנזרעו בשמיים האפלים סיפקו לי חברה ,כמו קהל יוצא דופן שיושב גבוה ברקיע ,מאזין יחד איתי לקונצרט מאת באך שהתנגן לו מתוך ה´בגאזג´ של הווקמן. כשהסתיימה היצירה והמנגינה השתנקה לה חזרה לתוך החושך השחור של הלילה ,חדר לו השקט לכל פינה ופינה של האוהל, חדר בחוזקה מבחוץ, אין ספק השקט הומצא איפה שהוא כאן לא רחוק.
לא שכחתי שיכולת בידודו של שק השינה : c-12 , רחוקה מהטמפ´ ששררה כבר באותו רגע בחוץ : c-16 , זה התחיל במיחושים כואבים בכפות הרגליים ששכנעו אותי לגרוב עוד זוג על גבי השניים שכבר היו על רגליי, בגב הרגשתי דקירות קור – אז דחפתי את התרמיל מתחת כתוספת בידוד…
בחצות הלילה העירו אותי משינה זוג בירכיים כואבות וכאב ראש גדול, התחלתי למשש באפילה אחר בקבוק השתייה – מצאתי אותו קפוא לגמרי . ידעתי שבגבהים שמעל החמישה ק”מ קשה מאד להירדם עקב חוסר החמצן (מטפסים משתמשים בגלולות שינה).
הרוח שרקה לה בחוץ כאילו אחז בה טירוף ומד הטמפ´ ששמר בפתח האוהל נפל עד ה´שנתה´ שהראתה… c-22 והוא לעומת זאת עשה הרושם די שפוי.
אך למרות כאב הראש הנוראי שאחז בי עקב דלילות החמצן וחוסר השתייה, העייפות שאחזה בי הייתה חזקה מהכל…בעזרת שני התרמילים שנותרו עטפתי את עצמי, גרביים ותחתונים מלוכלכים נכרכו סביב הרגליים, וכך – עם קצת סרחון וקצת חום – נרדמתי…
וכמו יחד עם כל בוקר שבא – גם היא הופיעה – השמש, קרנה משמחה ומחום וצבעה את השמיים, העננים והקרחונים שבאופק בטעם של סחוג, אך יחד עם המראה הדי מחמם את הלב והנפש – המציאות הייתה די קרירה, האוהל נמרח בשכבה עבה של קרח לבן, כשפסעתי החוצה היה נדמה לי שאני דורך על סכיני גילוח ולא אצבעות – ב ר ר ר ר . . .איזה קור !
למרות שאסור – קיפלתי את האוהל -רטוב ומכוסה קרח בתוך התרמיל . השעון הראה שמונה כאשר השעון ה´שני´ הראה על קצת לפני ´מינוס שמונה’.
עליתי על כסא הקברניט שהיה פנוי מן הסתם והתחלתי לדווש ,הלאה קדימה בין ההרים המאיימים והאין סופיים של הקורדיירה. לאחר כשעת רכיבה קרה הפסקתי לחוש את אצבעות כפות הרגליים, הפעם ממש לגמרי . הקור שזרם מהאצבעות מעלה והתפזר בכל הגוף התערבב אט אט בהרגשת פחד בלתי נעימה. עצרתי בצד הדרך וחילצתי החוצה במהירות את הבנזינייה מתוך התרמיל ,על אש גדולה הפשרתי גוש קרח שנמס ולאחר מספר דקות כשהמים החלו לרתוח פשטתי נעליים והרטבתי קלות את האצבעות בקצות הרגליים שהיו כבר בשלבי קפיאה מתקדמים בצבע כחול. רבע שעה ארוכה כנצח חלפה עד שהצבע הכחול נעלם ואודם נעים של דם התפזר במקומו – איזה כיף , סוף סוף אפשר להזיז אצבעות.
ובזמן שאני מתענג על אצבעות שחזרו לחיים שמעתי לפתע – רחוק מלמטה קול מכונה מתקרב ,מאחוריו מתפתל שובל ארוך של אבק – טנדר טויוטה כסוף שהתקדם במהירות במעלה הדרך לכיווני…
“בוקר טוב !” בירך אותי הנהג.
“בוקר טוב ” החזרתי אני חזרה.
“עשית כאן את הלילה?”
“פחות או יותר ”
“ולאן הלאה?” שאל קול אחר מאחור.
“Antemina” עניתי “כמה נשאר עוד?”
“35 קילומטרים ” – ענה הקול כמעט באדישות, “בוא איתנו !” – הציע ההוא שליד הנהג – הזמנה שהיה באמת קשה לסרב לה בהתחשב במצבי הקריר.
נדחסתי פנימה לאחר שהנחתי את ´סוס הברזל´ מאחור בארגז המטען.
הם היו חמישה גיאולוגים שעבדו במכרה, סיימו זה עתה חופשה שגרתית של כעשרה ימים בלימה הבירה. מכיוון שהיינו צריכים להצטופף שישה אנשים בטנדר קטן לא ידעתי מהי הסיבה לכך שעצרו – סתם אנשים טובי לב או שמצבי באמת לא היה כה משביע רצון. (קיוויתי מאד שזאת לא הסיבה השנייה ואפילו לא ערבוב קל של שתיהן). מכרה הנחושת מנוהל על ידי חברה קנדית שחכרה את המקום מממשלת פרו למשך חמש שנים. התברר לי בהמשך שהדרך בה רכבתי נפרצה לפני חמישה חודשים בלבד, במפה לעומת זאת קיימת הדרך כבר ארבע שנים… נו טוב אף אחד לא אמר שדייקנות זה הצד החזק ביותר של הפרואנים.
ארוחת בוקר חמה זרמה לבטן הרעבה בחדר האוכל של מכרה הנחושת. בין הכורים הפרואנים הרגשתי כמו בקיבוץ : חדר אוכל ,טבחים ,אוכל טוב , שירות עצמי – קצת שונה !
בוליביה
דויד – הגיאולוג הפרואני התלהב מאד משמו של הצריח העתיק בירושלים שהופיע בגלויה מישראל שקיבל…
ואילו השומר שבפתח המכרה הסתכל בדרכון ההפוך – כמו כולם – לא הבין איך אפשר לקרוא מימין לשמאל. הוא שמח לספר לי שאני לא הישראלי הראשון שהוא מכיר – יגאל – ה´ישראלי מלימה´ לימד אותו איך ניתן להרוג בן אדם ביד אחת ע”י הוצאת הגרגרת מהגרון… בשביל מה ????!
בחורה עטופה בפונצ´ו עבה ישבה לה בצדי הדרך – מחוץ למכרה (למכרה אסורה הכניסה לנשים ) – זונה ? אישה מתגעגעת ?
כנראה שרק הדמיון יחליט …
וכמו בכל מקום בו הייתי רק עובר אורח – סירבתי בנימוס להזמנה החמה -לבלות עוד יום
במקום, הייתי צריך שוב להמשיך הלאה…
את ארוחת הצהרים עשיתי בהמשך הדרך , בחווה קטנה שלא מופיעה במפה. (קיימת במקום כבר עשרות רבות של שנים .(
בחווה החלפתי קילו עגבניות בקילו תפוחי אדמה מבושלים (הכיריים מופעלים – איך לא ע”י גללי פרות ואלפקות) – עיסקה שהייתה מצוינת לשני הצדדים .
“איפה לומדים הילדים ? ” – התעניינתי .
“הם לא לומדים ” -ענתה האימא הצעירה שרק מלאו לה עשרים …”יותר טוב בבית – הם עוזרים בעבודה”.
מרקוס בן השש וסיסיליה בת החמש הנהיגו את שמונים הכבשים לתוך המכלאה שעשויה חומת אבנים ארוכה, ובעזרת שוט ארוך הם הצליפו באוויר וניסו לאסוף את הכבשים שהצליחו לחמוק לכיוון ההרים…
אז כאן לא הולכים לביה”ס כלל וכלל – כנראה שהפעם הרחקתי באמת קצת יותר מידי הלאה ….
“נו…אז איפה המזרח ?” שאלתי שוב את מרקוס, והוא החל ל´ערבב´ מחדש את המכשיר המוזר שנח בידו וחיכה עד שהמחט בתוכו תתייצב שוב.
“שם !” הוא הצביע, זוכר מאיפה עולה השמש ולא להיכן שהצביע המצפן השקרן והלא מדויק שלי.
סיימתי ארוחת צהרים טובה, כך גם שיעור גיאוגרפיה מוצלח לשני אוטודיקטים קטנים בעלי כורחם.
עליתי לכיסא הקברניט שהיה שוב פנוי מן הסתם והתכוננתי לדווש הלאה בדרך שהמשיכה להתחתר בין ההרים, מסתיימת אי שם במפגש שבין השמיים הכחולים להרים שכוסו בלבן…
הספידומטר סיפר לי שחלפו כבר יותר משלוש מאות קילומטרים מאז שעזבתי את אוהארז ופחות ממאה מאז שנשאלה אותה שאלה כה בנאלית…
“מתי אתה חוזר שוב ?” – הביט בי מרקוס בצורה של סימן שאלה קטן.
“אין לי שמץ קלוש של מושג” – לא יפה לשקר – חשבתי…. “אבל מתישהו אני מבטיח שכן !”
מכיוון צפון – הקרחון הגדול פסטרורי שעטף את הרכס עשה רושם מחייך יותר מתמיד…
“דרך ארוכה לפנינו , אין מה למהר , פשוט דיווש אחד אחר דיווש נוסף ”.
קרדיט: אקוודוריינים, פרואנים ובוליביאנים
מסע אופניים נוסף – מצרים על שניים (1997) – כאן למעוניינים בספר טירופו של מסע או מסעו של טירוף – ניתן להזמין כאן