כתב – רן כגן – פורסם ב-27 בפברואר 2008
הגעתי לטבריה ביום שלפני המרתון, כשמאחורי שלושת השבועות הקלים ביותר שהיו לי בחצי השנה האחרונה. הירידה החדה בעומס והמנוחה אפילו גרמו לי להרגשת עצלות מדומה מלווה רגשות אשמה קלים. ברחובות טבריה לפני שקיעה עשרות רצים יוצאים לריצה קלה, כולם מצוידים בלבוש החדשני ביותר, רובם מראים שרירים מאורכים ללא טיפת שומן. עם הזמן למדתי שהמראה מאוד מטעה, אני רץ מהר יותר מרוב החברים האלה ואחרים שבמראה ראשון נראו לי איטיים משאירים אותי באבק.
בערב התכנסו כולם לארוחת הפסטה המסורתית, שחותמת שלושה ימים של זלילת פחמימות ובראש הדילמה האם לאכול הרבה בכדי שיהיה מחר מספיק מזון לגוף לבין לאכול פחות ולא להיות מלא מידי בריצה.
התעוררתי שלוש שעות לפני הזינוק, לאחר שאכלתי ושתיתי הרגשתי מוכן לצאת ולהתחיל את החימום, היה קר מאוד בחוץ והיה לי מאוד קשה להחליט האם ללבוש בגדי ריצה ארוכים או קצרים ואחרי שהחלפתי פעמיים ניגשתי לקו הזינוק עם חולצה ארוכה ומכנסיים קצרים. השילוב של הקור והשתייה המרובה, בנסיון להיות רווי ביציאה לריצה, הביאה אותי ל”סמן” כמעט כל קיר ופינה ברדיוס 100 מ` מקו הזינוק. האנרגיות על קו הזינוק היו מדהימות, חצי שנה השקעתי לקראתו ועוד רגע זה הולך לקרות. בשלב הזה חוסר הוודאות שולט, יש לי תוכנית ריצה אבל אין לי מושג איך הריצה תתפתח, באימונים מעולם לא הגעתי למרחק המלא וגם קצב הריצה בריצות הארוכות היה איטי בהרבה מהתוכנית להיום. אני מצליח לשמור על מקומי בשורות הראשונות קצת מאחורי הרצים המקצועיים, ירייה אחת ומתחילים להזיז את הרגליים.
כל כך הרבה מרץ של מאות אנשים משתחרר ברגע, בצורה של מרפקים ורגליים שדוחפות קדימה ואני מנסה לעמוד בתוכנית כבר מהתחלה וזה לא קל, הגוף רוצה לרוץ יותר מהר.
אני מתחיל להתעניין עם האנשים הקרובים אלי אולי במקרה יש מישהו שיודע מה הוא עושה ומתכנן לרוץ כמוני. אחרי שלושה ק”מ אנחנו קבוצה של כשמונה אנשים שהתכנון שלהם לרוץ סביב 3 שעות ו- 10 דקות, היחיד שקלטתי את שמו היה אביב, שעל פי דבריו ומספר האנשים העצום שעודדו אותו בדרך, הבנתי שמאחוריו כבר מספר מרתונים.
בצומת מעגן פנינו שמאלה לכיוון עין גב, רצנו מעט יותר מהר מהתוכנית, למרות שהרגשתי טוב קיוויתי מאוד שזה לא יתנקם בי בהמשך. אחרי הפנייה קיבלנו בפנים רוח פרצים חזקה וקרה, שמרתי על מיקומי בתוך הקבוצה בכדי להקטין את התנגדות הרוח ולנסות לבזבז כמה שפחות כוח. התמדתי לפי התוכנית בשתיית מים ולקיחת חצי ג`ל לפני כל תחנה שאין בה משקה אנרגיה. כשהגענו לסביבות הק”מ ה- 15 חלפו מולנו הרצים הקנייתים והאתיופים, אלעד שרכב קצת לידם וחזר עם נתון מהירות הריצה המדהים של 21 קמ”ש. למרות הרוחות החזקות הגעתי לחצי המרחק אחרי שעה ו -34 דק`, זמן שקרוב מאוד לתוכנית, המשכתי להיצמד לאביב והרוחות שעכשיו היו בגב שלנו, אפשרו להתרחק קצת מהקבוצה. בערך בק”מ ה- 30 השרירים סימנו לי לראשונה שהם יודעים שאנחנו רצים, אך בינתיים הצלחתי להמשיך לרוץ באותו הקצב ואפילו הרגשתי חזק. אחרי שעברנו את גשר דגניה לכיוון טבריה הגיעו שתי העליות שמהן הכי פחדתי, בראשונה הצלחתי להיצמד לאביב, וזה גרם לי להרגיש ששום דבר לא ישבור אותי. בירידה תפסתי אומץ ובפעם הראשונה לקחתי את ההובלה לפני אביב, הייתי מבסוט לכמה שניות עד שהתחילה העלייה השנייה ובה ראיתי את אביב ממשיך בקלות באותו הקצב ומתרחק ממני.
היהירות הזאת הייתה הטעות שלי, בק”מ ה-36 בדיוק כמו בספרים, הקיר הופיע במלוא הדרו, שחור ומסיבי כמו בזלת גלילית, המלחמה נגד הגוף התחילה, הוא רוצה לעצור עכשיו ואני לא רוצה לזרוק את כל מה שהשקעתי, יש רק עוד 6 ק”מ אחרונים. הבנתי למה יש אנשים שקוראים למצב הזה ריצת המוות, הקצב צונח כמעט להליכה והכאב בכל הגוף ובמיוחד ברגליים בלתי נסבל, ורק פרצי אנרגיה רגעיים שנגמרים אחרי שניות בודדות מצליחים לשמור על התנועה קדימה. נכנסתי לטבריה ובאופק מציץ המראה הכי יפה שיכול להיות, קו הסיום, השעון מעליו מראה שלוש שעות ושלוש עשרה דקות, אני קובע לעצמי מטרה נקודתית לחצות את הקו לפני שהשעון מתחלף ל- 14 דקות. אני מצליח לתת תנופה נוספת עם אדי האנרגיה האחרונים שהתחבאו עד עכשיו, ואני חוצה את הקו כשהשעון מראה 3:14:00.
ניצלתי את כל הכח שהיה לי ואני לא מסוגל אפילו לעמוד, אני תופס את המשענת הראשונה ומחזיק חזק כדי לא לפול, אנשים עוברים לידי ואני מנותק לכמה דקות. מספר בנות שמות לי ביד מדליה ומבקשות את הצ`יפ האלקטרוני שלי, כשאני לא מגיב הן מבינות שאם הן רוצות אותו הן צריכות להתכופף לנעל בעצמן ולקחת אותו. כשאני מצליח להתרומם ולעמוד אני מרגיש איך מחלחלת בתוכי הרגשת אוויר הפסגות, ואני מתוודע לכך שעברתי כרגע את אחת החוויות האדירות ביותר שהיו לי ויהיו לי בחיים. למזלי גל אחי הגיע ועזר לי ללכת עד הספסל הקרוב ואחר כך למקלחת במלון. יומיים עברו עד שחזרתי ללכת נורמלי ועוד כמה בכדי להרגיש מספיק חזק בכדי לנסות לרוץ ריצה קלה. פרק ארוך של מסע נגמר, אוויר הפסגות עדיין בדרכי הנשימה ועכשיו היא מלווה בהרגשה קלה של ריקנות שתסתיים כנראה בפרויקט הבא.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג של רן כגן כאן
צרו קשר כדי להגיע לאימון ניסיון (אין צורך באופניים, או בידע קודם ברכיבה)
0523-541563 elad.bike@gmail.com
