14.8.12  כמה לעסו זאת בשבועות האחרונים ? (מה אז לי לא מגיע ?)  ;-) 

כמה פעמים התקשורת קפצה בין ביקורת חסרת פשרות וקנטרנות מהולה בצדקנות לבין חנופה מטופשת כלפי המשלחת האולימפית.

נראה שהתקשורת שהיא למעשה הראי של הציבור, איננה יודעת כיצד להתמודד עם כשלונות, הרבה מעבר לכך, אנחנו לא יודעים לזהות מהו כישלון ומהו הצלחה, מכיוון שאנחנו כלל לא מבינים את יחסי הכוחות, המטרות, יסודותיו של ספורט אולימפי.

אנחנו בעיקר יודעים כנראה, לדבר, ורצוי שזה יהיה בקול רם וסמכותי, יותר חזק (אנחנו מבינים בשיווק אולי והצלחות קצרות טווח), ככל שניהיה  אגרסיבים יותר נשכנע יותר (אין שום קשר למקצועיות). אז זהו, שזה לא הולך ככה , אולי כאן בביצה, כאשר אנחנו מתמודדים (צבאית ומדינית) כנגד מדינות נכשלות כשזה לא כוחות…זה לפעמים גם הולך (בעיקר גם שאבאלה אמריקה עומדת מאחורינו…)

טוב, אשתדל להיות קצר ונמרץ :

נתחיל מהסוף > למטה מצורפים 4 קישורים למאמרים שפורסמו החל מ 2007 ועד 2012, אף לא אחד מהם קשור בצורה ישירה ללונדון 2012, אחד מהם קשור בצורה ישירה מאוד לביג’ין 2008.(והוא אולי הכי רלוונטי ומעניין לטעמי בהקשריו של איך “שום” דבר לא השתנה).אני כמעט בטוח שספורטאים ומאמנים מהשורה יבינו אותו אחרת לגמרי מאשר הקורא הפשוט (עמכם הסליחה)

מה הבעיות ? (ממש חלק, לא כולם, אני יודע שאין לכם סבלנות)

1. חוסר תרבות ומסורת של ספורט במדינת ישראל.

2. אי היכולת להביט קדימה ולבנות תוכנית ל 10- 20 שנה (בישראל חיים בתחושה של הישרדות, אין זמן ויכולת לתכנן לעתיד).

3. כושר גופני לקוי של ספורטאים, גם ברמות הגבוהות ביותר, בהשוואה למקצוענים בשאר העולם ובמיוחד באירופה וצפון אמריקה.

4.ידע באימון. מקצוע הפיזיולוגיה והאנטומיה הוא מקצוע מבוקש באירופה וצפון אמריקה, בישראל הוא עדיין בשלבי גישוש וחיתולים.

5. הוועד האולימפי והספורטאים האולימפים, עשו טובה ועזבו אותם בשקט (זה לא אומר שהם חסינים מטעויות, ממש לא), אבל זה כמעט ולא פייר, בעיקר שמפנים את הביקורת כלפי ספורטאים (חלקה מוצדקת, אך ברובה מוגזמת ומטופשת אשר מראה יותר על הבורות של הפרשנים).

פתרונות 

1. שקט – קודם כל מומלץ להיות בשקט.

תקשורת “ובלבולי ביצים”. זוכרים את ההבדל בין מלחמת לבנון השנייה שלצד כל סא”ל היה צוות טלויזה ובמבצע עופרת יצוקה הרמטכ”ל גבי אשכנזי התראיין אולי פעם או פעמיים במקרה הטוב (ואסר על כל הקצינים להתראיין לתקשורת). לתקשורת היתה הרבה ביקורת על חוסר שיתוף הפעולה והמיסוך, לתוצאות המבצע כנראה והיה להם (לפחות מהצד הישראלי) פחות תלונות. שורה תחתונה – למבצע בעזה בניגוד למלחמת לבנון השנייה היו תוצאות.

הוועד האולימפי והספורטאים שלו צריכים נראה לי להבין דבר מאוד חשוב, הם לא חייבים שום דבר לאף אחד מלבד לתוצאות שהן התחייבו. שילמדו (מכורח תקנון) לסתום את הפה כחודשיים לפני האולימפיאדה, זה יוריד מהם חצי טונה לחץ של עם מטומטם שלא מבין      ב ס פ ו ר ט (בעם שרוצה יותר מדי לנצח, אבל על הדרך רוצה גם קופון והנחת חברים של 30% וכניסה וישיבה בשורה הראשונה).

אולימפיאדה זה לא אליפות עולם, או גביע עולם. גם אלופי עולם שבדר”כ נמצאים ברמה אחת מעל כולם, פישלו באולימפיאדה,כנראה בעיקר בגלל לחץ בו הם לא עמדו, גם אולי חוסר מזל (תנסו לראות ולהקשיב יותר לפרשנים ביורוספורט מאשר לפרשנים בספורט 5…דוגמת מוריס גרין וואן דה-ברוק).

2. קביעת מטרות וקריטריונים בבתי ספר לקראת ריאו 2016.

הייתי מאוד רוצה לראות את משרד החינוך והספורט קובע תחרות אתלטיקה כל שנה (2013-2014-2015-2016). התחרות תתעמק בעיקר בתחרויות אתלטיקה (בסיס הכושר הגופני), ותפסיקו לקשקש לי שיש חוסר בציוד ותשתיות. לא צריך כמעט כלום. תשקיעו בידע של מורי הספורט בישראל. בזמני בגיל 17 (1989) קבענו שיא ל 2000 מטר לאותה שנה שעמד על 6:05, 5 שנים לאחר מכן כבר עשו (עם אותן תשתיות רקובות) 5:42

בית הספר שיקבע תוצאות הכי טובות (בהתאם לקריטיריונים ברורים שיקבעו), יקבל מימון ל 20 תלמידים +מורים מצטיינים שיסעו לריאו 2016 (פול-בורד).

חשוב להשקיע (החל מכיתה א) בתחומים של זריזות, קוארדינציה, גמישות, כוח ומהירות (עד גיל י”ב), שליטה בקצב משחק ותחרויות ועוד הרבה….ענפי אתלטיקה הם ענפים מצויינים לקביעת קריטריונים ברורים וחסרי פשרות של הישג. 

 אלכס שטילוב, מקום 3 אליפות עולם 2011

 פשוט מדהים – הכי כואב לי על שטילוב, בחור שקט ושונה, באמת שלא נראה לי שזה היה כשלון.

להלן כל המאמרים

מאמר ראשון> למה בכלל צריך קריטריונים ומה הקשר שלהם לטסטים ?   הערכה טובה של ספורטאי יכולה להוות קריטריון טוב כדי להעריך את הפוטנציאל שלו בהווה וביחס לעתידו. קריטריונים נועדו להפריד בין המוץ לתבן, בין הטובים לטובים פחות. ו בין הטובים, לטובים יותר. נראה כי בענף הספורט ההישגי אין מספיק ספורטאים מצוינים שיילחמו על תקן הספורטאי המצטיין, כך קורה שבפועל ספורטאים בינוניים מקבלים מעמד של ספורטאי מצטיין.(פורסם לפני מספר חודשים – 2012) למה בכלל צריך קריטריונים ומה הקשר שלהם לטסטים ?  (חלק 2 משני מאמרים)

מאמר שני > פסיכולוגיה בגרוש – יכולה לחסוך המוןןןןןן כסף –המאמר פורסם לראשונה בשנת  – 2007 התמקדות בהישגים ותוצאות בגיל צעיר שוחקת את הספורטאי מנטאלית ואינה מתמקדת בדברים החשובים באמת (שיפור סגנון, טכניקה, כוח, מהירות, יכולת מנטאלית ועוד). במילים אחרות כשספורטאי או רוכב אופניים תחרותי מתאמן כמקצוען, הוא יפרוש מוקדם (הגעת להיות מקצוען בגיל צעיר – תפרוש בגיל צעיר). 

מאמר שלישי > לרצות יותר מדי לנצח , זה גם לא תמיד טוב (?!) נראה כאילו שהרבה מאוד עסקנים, ראשי איגודים רוצים מאוד מאוד לנצח, כך גם עם ישראל, רק שהוא שוכח לפעמים שבשביל לנצח צריך לעבוד קשה מאוד ולאורך הרבה זמן. מה זאת אומרת ? ניצחון הוא הרי מעל הכול לא ? (לא, ממש לא…)שני המצבים – מצב השליטה ומצב הכאוס.מצב ZEN – הלוחמים היפנים העדיפו את הזן משום שהוא הטיף לעיצוב אופי חזק, פשטות, נחישות, ריכוז ומשמעת עצמית, ולא התייחס לבעיות של רחמים ומוסר, או לרגשות כמו אהבה או כעס. כל זאת הביאו בסופו של דבר לביצוע מושלם. מצב שאין בו עוד מחשבות, תכניות, משאלות וצפיות, מצב של “מודעות נכונה” הטעון בערנות רוחנית.

מאמר רביעי > אודות המשחקים האולימפיים – ביג’ין  2008

(סיכום מאז..יש שם דברים מעניינים בהחלט בראייה לאחור ומראה לנו שיש לנו זיכרון של דג קרפיון)…. המשחקים האולימפים הסתיימו לפני שבועיים ונראה כאילו הספורטאים ‘סגרו את הבסטה’ ויחזרו שוב להתאמן בשנת 2012, או לפחות חצי שנה קודם. העיתונים שבו להתמלא בידיעות כדורגל מטופשות של ליגת על מה זה על, ליגת סופר על, קצת כדורסל גברים וטיפלה טניס, אם בכלל. אז למה לא מגיעה לנו מדליה ? בגלל העיתונים ? התקשורת ? לא ולא

 בברכה

אלעד פלטין

ולסיום – 2 סרטונים שאני אוהב מאוד מאוד  – ההבדל בין כאן לשם

הסרטון הראשון

א–ב בפסיכולוגיה אשר מסביר  את הקושי בהבנת ההבדל בין כאן לשם.  קשה לאנשים  ולספורטאים להתקדם כאשר הם מתבלבלים ואינם יודעים היכן הם נמצאים.  ישנם ספורטאים עממיים שחושבים שבמידה והם שמים על עצמם גופייה הדוקה ומכנסי ריצה אופנתיים, הם אותותו מחר בלומדון 2012, כך גם איגודי ספורט למינהם. וכך גם… הציבור בישראל (רוצים יותר מדי לנצח…

הסרטון השני – מתוך סרטו של קליינט איסטווד – מיליון $ בייבי  – Tough Ain’t Enough