[שעות האימון נלקחו ממשטר האימונים של המתעמלת הישראלית אירה ריסנזון (גמר אולימפי ביג’ן 2008)].

ציונות – וספורט – מה הקשר ? לפני שנתיים נכחתי בהרצאתו של טיבריוס דראו, אז מאמן הכושר של בית”ר ירושלים בכדורגל, היום של מכבי ת”א. דראו אמר :“ששחקן הכדורגל הישראלי הוא עצלן שלא יודע לנהל חיים ספורטיביים. אם שחקן בא לאימון בלי לאכול ארוחת בוקר ונראה במצב של היפוגליקמיה, אז סימן שהוא אידיוט” לטענתו הבעיה העיקרית של הכדורגל הישראלי היא היעדר זהות. וברשותו של דראו אוסיף – כלל ספורטאי ישראל נטולי זהות (ולא באשמתם), בעיקר מכיוון שאינם מרגישים שמדינת ישראל עומדת מאחוריהם ועוזרת להם להגיע להישגים.

 

כך גם התבטא שחר צוברי השבוע בידיעות אחרונות : “ההישג הוא קודם כל שלו ורק אחר כך של ישראל”. ספורטאים אולימפים צריכים לדעת שיש להם גב מהמדינה ולא גב ‘מחברת הביטוח המגדל’ (אריק זאבי/אתונה 2004). כאשר נשאל אלכס אברבוך מה הוא יעשה לכשיפרוש השנה, אמר שהוא רוצה לאמן ספורטאים צעירים מתחום האתלטיקה.

במדינה מתוקנת לספורטאי כמו אברבוך יש פנסיה לכל החיים, פנסיה לא בחינם, פנסיה בה הוא מחויב לעבוד עם ספורטאים צעירים ולקדמם – במדינה מתוקנת שווה להיות ספורטאי אולימפי !!!! לישראלים אין מושג מהו ספורט אולימפי.

 

נטע ריבקין – ביג’ין 2008

הדבר היחיד שאני חושב שאפשר לדמות אותו הוא לחייו של סטאג’ר צעיר בחדר מיון – כלומר לאותו אחד אין חיים, מלבד שניים : עבודתו ומשפחתו (במידה ויש לו) עם הבדל חשוב וגדול, לספורטאי אולימפי כמעט ואין חיי חברה, הוא מוותר עליהם מראש מכיוון שהוא חייב לישון 8-10 שעות ביום (במידה ולא אחת מהשניים, או שהוא לא רציני מספיק, או שהוא נמצא בפגרה).

אריק זאבי – ´בקטנה´. ספורט אולימפי הוא דבר טוטאלי, מי שעוסק בו ומתמודד על הרמות הגבוהות בעולם, עוסק רק בו. אין דבר אחר. החברים הם מהענף, האישה או הבעל תומכים בך כל הזמן, כל מי שסובב אותך 24 שעות, מתאמן, נח או ישן, תומך או עוזר לך במטרתך – מדליה אולימפית, אליפות עולם, או כל דבר שהוא פסגת שיא השאיפות של אותו ענף ספורט. אין בילויים, ‘אין חיים’ יש רק דבר אחד – ספורט !

בראיון של היילה סלאסי הוא אמר לאחר שפרש לתקופה קצרה “שכיום יש לו ‘זמן’ במקום 7 שעות אימונים ביום…הוא רץ רק 3 שעות ביום….” (לאחר הפרישה הוא חזר להתחרות ברמות הגבוהות, שבר שיא עולם במרתון וסיים את ריצת הגמר בביג’ן ל 10000 מטר.

הג’ודוקא מספר 1 של ישראל אריק זאבי הוסיף בדמעות: “לא הייתי מוכן ללחץ הזה, כנראה שהכל היה Too Much’. לא היה לי את הדרייב, זו פעם ראשונה שזה קורה לי. זו היתה אחת התחרויות הגרועות בחיי”. בסיום דבריו, חזר זאבי למציאות כשאמר: “לא באתי לתחרות הזאת כקילר עם רצח בעיניים. מעכשיו אתרכז בחתונה שלי ב-11 בספטמבר, ובירח הדבש שאחריה”.

אריק ! אם אתה מתחרה באולימפיאדה באמצע אוגוסט, אתה לא יכול לתכנן להתחתן חודש לאחר מכן ! אין, לא קיים בן אנוש כזה (אולי לאנס ארמסטרונג, אבל הוא כבר ממש לא אנושי). לחלק מכם זה נשמע קיצוני ? אנחנו מדברים על ספורט אולימפי !!! מדברים על מקומות 1-3 – אולימפיאדה, לא קקה !

 

אמר את זה יפה הרוכב הבלגי, אלוף העולם באופני הרים (שגם הוא נפל על סמים….) פיליפ מיהגרה : “When You racing it’s only racing! There nothing in your life except that” אבל עדיין וחשוב לכתוב זאת ! אריק זאבי היה, יהיה ויישאר להרבה זמן, אחד מהספורטאים הגדולים ביותר שגדלו כאן, אבל הוא והצוות המקצועי נראה ועשו טעות ! שעלתה למדינת ישראל כנראה במדליה.

כבודם של המאמנים – מיכאל קלגנוב מיכאל קלגנוב התראיין ברדיו בתוכנית “עושים ספורט” בגלי צה”ל (עוד תוכנית של כדורגל וכדורסל). קלגנוב התרעם על כך שכבודם של המאמנים נמצא מתחת לרמתו של מנקה רחובות. לטענתו הספורטאי הוא ייצר כפיו של המאמן, המדליה כמעט ושווה לשניהם. קשה להיות מאמן בישראל, בייחוד שלא בענפי הכדור.

 

רכז קורסים במכון ווינגייט כבר הודה קבל עם ועדה :“אתה רוצה לאמן כתחביב, תתעסק לך בספורט הישגי, רוצה לעשות כסף – התעסק בספורט עממי”. כשם שכבודו של המאמן נמוך, כך גם התייחסותם של ההורים אליו, דמיינו לרגע את מעמד המורה בישראל, חשבו עכשיו על השרת…מאמן בישראל זה משהו שביניהם. זאת גם אולי הסיבה שבהרבה ענפי ספורט החלק העממי פורח וההישגי והמקצועי נמצא בתחתית המדרגה. תחקרתי פעם מאמן שספורטאי שלו הגיע בעבר לרמות הגבוהות בעולם, שאלתי, “כיצד ידעת שייצא ממנו משהו באמת ?” והוא ענה לי תשובה ברורה ופשוטה שלא קשורה, לא לרמת הכישרון של הספורטאי ולא לרמת הכושר הגופני שלו…. בפגישה משולשת עם אביו – אמר האחרון לבנו : “אתה רואה אותו (המאמן) זה האבא השני שלך, מה שהוא אומר לך, זה בדיוק כמו שאני אמרתי לך את זה” – אלה הם אולי יסודות התקשורת הבסיסיים ביותר בין מאמן לספורטאי הישגי (להבדיל ממקצועני).אמון הדדי וטוטאליות הדדית.

 

TRAIN YOUR LIMITATION & Race Your Strength התמקדו באימון המגבלה, התחרו לפי הנקודה החזקה – משפט זה מתאר את תורת האימון של כל ענפי הספורט – זיהוי המגבלה שלכם (Limitation) ועבודה מרוכזת עליה היא למעשה הערובה העיקרית והחשובה ביותר להתקדמותכם כספורטאים. נראה שהיחידה לספורט הישגי צריכה לעשות מה שכל ספורטאי (עממי או מקצועי), מאמן או מועדון ספורט צריכים לעשות בסיום תחרות חשובה, תקופת אימון, סיום של עונה או תקופה וכיו”ב : היחידה צריכה לבדוק מה הספורטאים שלה עשו טוב לקראת האולימפיאדה ומה הם עשו פחות טוב.

בהתאם לכך לבנות את התוכנית להמשך לכיוון 2012 ו 2016. בתרבות האקסיט וכוכב נולד 7 אנחנו רוצים לראות מהפכות, דמעות, ניצחונות ומהר. בספורט אמיתי יש לבצע שינויים, בהתאם לממצאים וללקחים שיילקחו בחשבון. דוגמה לכך – לבדוק מה הפער ברמת האימון בינינו לבין מדליה אולימפית בענף מסוים, לבדוק את הפער ברמת רפואת הספורט בענף שני ועוד ועוד. לעשות הכל בצורה המקצועית וחסרת הפוליטיות שאנחנו כל כך מצטיינים בה…. אז למי מגיעה המדליה ? לספורטאים עצמם, למאמנים שלהם, לצוות המקצועי, לבני המשפחה התומכים, לחבריהם שהמשיכו לתמוך ולפרגן (לא רק בשנה האחרונה….) ! להם ורק להם. מדינת ישראל פשוט תפסה ‘טרמפ’ על כישרון מעולה ועבודה קשה שבדרך, במחר זיל הזול, זה הכל. (99% מהמאמר נכתב לפני פרסום הכתבה על שחר צוברי בידעות אחרונות !) אז מה השורה התחתונה ?

כתב לי קולגה לאחר שקרא את המאמר ואני מצטט : “תחלק ל- 3 חלקים שלא יתעייפו באמצע ותמלא בתמונות ותשקיע בתחביר יפה – אפילו חשוב. אבל בסופו של דבר לא ישנה דבר המציאות חזקה יותר, הרי בינינו שום דבר לא עומד להשתנות”.

אוגוסט 2012…ולא נראה שמשהו באמת השתנה מאז (2008) או עומד להשתנות – לינק לכתבה אודות לונדון  2012 – כאן