את ספרי הקדשתי לו (2003) : “לזכרו של סבא אמי, איש מעשים שלא ידע לספר”.
ציורו של יוסי שטרן שעלה כנער באניה סקריה, היה בפלוגת בית”ר בראשון לציון בפקודו של סבא אמי ולאורך כל חייו ידיד קרוב של סבתא מטה וסבא אמי
סבא אמי באמת לא ידע לספר, לא לי לפחות (וגם לא לאחרים, שכנו מול דלתו – ד”ר אדלר מזה 25 שנה, עד שגילה שבמסיבת יום הולדת 60 לסבא הגיע מר מנחם בגין ביחד עם שאר סיפורים…. אבל לא חתן השמחה….שעבד באותו זמן אז בקריית שמונה).
כלום לא ידעתי. ובפרספקטיבה אני נוטה לדעת למה (ואולי אני רוצה לדעת שזו הסיבה). הוא רצה להישאר פשוט סבא, או לא היה לו במה להתגאות ? גם, אולי ? בטח שלא.
סבא אמי נפטר ב 1985 כשהייתי בן 12. חצי שנה לפני הבר מצווה (גיל כזה שבמושב גינתון כבר מספיקים לגנוב מכוניות של הורים ולטייל בחלקות ב’ בשישי בלילה…אבל זה סיפור אחר לגמרי).
כמה חודשים קודם בבית החולים הוא דעך בצורה לא יפה לאחר אירוע מוחי קשה. לא מגיב לסובבים אותו. כשהגעתי לביקור אחרון, פתאום החליט לנסות ולומר לי משהו, לנכדו הבכור, זה יצא לו ממש לא טוב. גמגום לא ברור עם ריר בלתי נשלט. דמעות עלו בגרון וכבר הגיעו עוד רגע לעיניים. אך כבר אז בגיל 12 ידעתי מה עושים – יוצאים החוצה, בוכים קצת, מנגבים את הפנים וחוזרים חזרה להחזיק לו את היד, כאילו שום דבר לא קרה. לא בוכים, לא בפרהסיה.
זה הזיכרון החי האחרון שלי ממנו.
הזיכרון שבא אחריו זו הלוויה גדולה בבית הקברות של ראשון לציון, עם מאות אנשים, פוליטיקאים, שרי ממשלה ועוד. פנימה לא הרשו לי להיכנס, היו שם באמת הרבה אנשים…ואני זוכר טוב מאוד, ממש טוב, את יהודית כץ, אישה נמוכת קומה עם קביים שסבלה משיתוק ברגלה: “בזכות סבא שלך אני חיה היום, בלעדיו הייתי בטח נשרפת באושוויץ…אני לא היחידה, יש כאן עוד הרבה אנשים שחייבים לו את החיים”. (תיק קצת גדול לילד בן 12 שלא ידע עדיין מי זה סבא חוץ מפה ושם סיפורים של אוניית מעפילים וטיולי דייג איתו בבריכות שליד הכינרת).
הקרבה. זו מילה חזקה. אולי חזקה מידי. ע”פ המילון : נתינה שדורשת ויתור על רצונות או צרכים. העלאת מנחה לאל; זבח. הקרבה של מי ? לשם מה ?
ב 15 במארס 1939 נכנס הצבא הנאצי לפראג. בתקופה זו “הפתרון הסופי” עדיין לא היה קיים והנאצים חיפשו כל דרך כדי להפטר מהיהודים באירופה. גירוש היתה אחת מהאופציות. סבא אמי היה נציב בית”ר בפראג, והיחידי שנשאר בפראג מכל הנהגת בית”ר בגלל היותו נתין הממלכה. לאחר ששלח מספר תזכירים למשרדי הגסטאפו, נענה לבסוף והוזמן למשרדים ביחד עם אביו, מקום שעליו סיפרו כבר אז מפה לאוזן שבמרתפיו מוציאים להורג בלי דין ודברים.
“האם אתה מנהגי היהודים כאן ?” שאל אדולף אייכמן.
“אני אחראי למשרד העלייה ‘הבלתי לגאלית לארץ ישראל” ענה פלטין.
“…מתי מוציאים אתם מכאן את חלאת המין האנושי ?…רשמתי לי באיזה תאריך עליכם להיות מחוץ לצ’כוסלובקיה, אם לא, כבר נשלח אתכם למקום טוב יותר…”
אייכמן לפתע החל לחפש במגירת שולחנו והוציא מתוכה עיתון עברי. היה זה “דבר”. הוא הגיש את העיתון לפלטין בחיוך סרקסטי ופקד: ” “קרא!” פלטין הסמיק – הוא טרם ידע עברית. אייכמן התפרץ בצחוק :” ציונים טובים אתם – אפילו עברית אינכם יודעים !”
“ואתה זקן” פנה אל אביו של פלטין “אתה ואשתך לא תיסעו. תישארו כאן כבני ערובה. אם משהו לא ימצא חן בעינינו בעסק הזה נשלח אתכם למחנה ריכוז. ועכשיו לכו לכם ואכן ביצע אייכמן את זממו. לאחר שהשיירה עזבה את פראג נאסרו הוריו של פלטין ונשלחו לטרזינשטאט ומשם לאושוויץ. סבא-רבא שלי ליאו פלטין היה ראש משרד הרישום בטרייזינשטט, הוא נשלח לאושוויץ ביחד עם זקן היהודים באותו זמן יעקב אדלשטיין. הם שהו בצינוק 6 חודשים ולאחר מכן הוצאו עם משפחותיהם ונורו באושוויץ.
בהמשך נפגש סבא עם רב הטבחים – היידריך (הערה 2). בניגוד לאייכמן היה זה קורקטי ומעשי. מעודד, אזר סבא עוז להשמיע באוזני בן שיחו בקשה אישית – מבלי לחזות שיהיו לבקשה זו תוצאות טראגיות. הנהלת ההעפלה אסרה לצרף לשיירה ילדים עד גיל מסוים, שמא לא יעמדו בתלאות ההפלגה. פלטין ביקש את אישורו של היידריך לאפשר לאישתו – (סבתא מטה) להעביר את הילדה להוריה בלטביה ולחזור לסבא ולהצטרף למבצע העפלה. היידריך אפשר זאת.
לאחר תלאות קור מקפיא על נהר הדנובה, ב 1 פברואר 1940 פיקד סבא אמי ביחד עם פעילי בית”ר נוספים על אוניית המעפילים סקרייה (הגדולות ביותר עד אז) עליה היו 2300 עולים בלתי לגאליים בדרך לארץ ישראל.
ב 13 לפברואר 1940 הגיע המסע לקיצו בנמל חיפה, עם השתלטות המשטרה הבריטית על הספינה ושליחת הגברים (2000 בסה”כ) למחנות מאסר למשך 6 חודשים בעתלית ובצריפין. סבא השתלב בהמשך בארגון האצ”ל ופיקד על הארגון בעיר ראשון לציון. הבית הקטן של סבא וסבתא המשיך להיות “אונית מעפילים” אליה הגיעו עולים קשיי יום בבקשה לעזרה אותה קיבלו בחום. סבא השתלב בהמשך בתנועת חירות (בהמשך הפכה לתנועת הליכוד) והיה אחראי על הדסק המוניציפאלי שבתנועה. סבא לא היה פוליטיקאי, הוא היה איש שטח.
ב1997 חזרתי מטיול גדול וארוך במרכז ודרום אמריקה. רציתי להמשיך ולטייל במקומות שהדרכון הישראלי לא מאפשר זאת. הגעתי לסבתא וחיפשתי בכל הארונות שרידים לדרכון צ’יכי או לטבי. לא מצאתי דבר. לבסוף כן מצאתי, בתוך מעטפה חומה וישנה היה נייר פרגמנט :
Dear Mrs. & Mr. Faltin
We are sorry to inform you that despite our big search
We did not found any trace to your daughter – Adina or Matilda’s Parents.
United Nation 1945
החזרתי את המכתב למקומו מבלי להראות אותו לסבתא, בשביל מה ? הבנתי באותו רגע שכאן מסתיים הטיול שלי (:
הקרבה. זו מילה חזקה. אולי חזקה מידי. “בזכות סבא שלך אני חיה היום, בלעדיו הייתי בטח נשרפת באוושוויץ…אני לא היחידה, יש כאן עוד הרבה אנשים שחייבים לו את החיים”. יהודית כץ לא עמדה בקריטריונים למסע הקשה לארץ ישראל. אך היא בסופו של דבר, למרות נכותה, הועלתה על האונייה סקרייה באישורו המיוחד והחריג של סבא אמי.
הערה 2: לפי החוקרת מרגלית שלאין לא סביר שסבא פגש את היידריך. (לכן קיימות 2 אפשרויות : האם היתה זו הגזמה של העתונאי שראיין את סבא או שהחוקרת מרגלית שלאין טועה.
בראשון לציון מערב ליד קניון הזהב ישנו רחוב קטן בשם “נפתלי פלטין”. אם תעברו תיזכרו בסיפור של סבא אמי. ולא, לדעתי לא צריך ללמד את זה מגיל גן, גם לא מגיל 12, זה כבד מדי. בגיל 12 עדיף להשתולל על הרכב של ההורים בחלקות ב’ של המושב מבלי שהם ידעו, זה הרבה יותר בטוח לטעמי, בטח שיותר כיף. (-: אבל כמו שאמרתי כבר קודם, זה כבר סיפור אחר.
(תודה רבה לדודי היקר – אבינועם פלטין על ההערות בשעה 12:30 בלילה)
חלק גדול מהעדויות מסתמכות על הספרים :
סיפורה של סקרייה – מאת יוסף כרוסט (ברית חיילי האצ”ל)
בטרם זרחה השמש – אליהו גלעזר – המרכז למורשת ירושלים
קברניט בעת סופה : לדמותו של נפתלי פלטין – יוסף קיסטר – הוצאת ההנהגה העולמית של בית”ר, בשנת 1987,
