אתמול ראיתי את הסרט “בית לחם”. נכון, אולי אני לא אוביקטיבי, רק שזה כנראה ואחד הסרטים הכי טובים שהיו כאן בשנה האחרונה, וגם ברמה הבינלאומית. ראשית ברמת האותנטיות שלו והירידה לפרטים. לא קראתי ביקורות (ומה איכפת לי מהן), רק מה שאני יכול לספר כי ממה שזה נראה, התסריטאי לקח 5-7 מקרים שונים של אירועים שקרו בשטחים באזור שנות ה 90 – תקופת פיגועי ההתאבדות ותחילת העברת הסמכויות לפלסטינים וחיבר אותם לסיפור אחד אודות רכז שב”כ שעובד מול המקור שלו בבית לחם – נער בן 15-17, אח למבוקש בכיר בפת”ח
.
נכון, למי שחי את הסצינה הזאת מבפנים בזמנו יכול לזהות כל מיני שטויות, אבל בקטנה. בגדול, הסרט אוטנטי בצורה מדהימה וטובה. שומר על מתח מצוין לכל אורכו שהרבה סרטים הוליוודים אפילו לא מגרדים אותו.
ומה שגם יפה, הסרט מאוד אובייקטיבי (יחסית, לטעמי) ולא לוקח צד בסכסוך אלא מביא את הסיפור כמו שהוא, לטוב ולרע. סרט מצוין – חובה לכל ישראלי וגם פלסטיני (שנראה לי יאהבו אותו פחות, אבל אינני בטוח גם). 9.5 בסולם פלטין (בגלל הקצת שטויות אבל לא נורא)
והנה ה 2 שקל שלי, ברמה קצת יותר נמוכה, משירות קבע במנהל האזרחי של נפת רמאללה בזמנו שהפכה לאחר מכן למוקטעה המפורסמת בה התבצר עראפאת (חלק גדול מסיפורי הסרט בית לחם הגיעו גם משם).
בקיצור – מצ”ב סיפור שלא הוכנס לספר – “טירופו של מסע או מסעו של טירוף”)
קחו את הזמן (זה ארוך וטרחני קצת, רק גם אמיתי ומצחיק, נכתב לפני 15 שנה, הסרט אתמול הזכיר לי כ”כ את הסיפור שלנו וכמובן – יחי ההבדל הקטן…).
פרק 2 : הדרכון אפרים -מאת אלעד פלטין (2000-2002)
הדרכון אפריים, מבקר במחנה הפליטים ג’לזון (1995)
תמימות היא דבר נפלא, רק מה ?!
קשה לקשור אותה במציאות, היא איתה לעולם אינה מתחברת, קשה לקשור עימה קשר הסבר.
ותמימות? דומה יותר לחלום
וחלום ? זה רחוק שנות אור ממציאות !
ומציאות ?
זאת מסובכת
וכנראה שתמימות מתחילה היכן שחלום מתרחק ממציאות.
וחבל.
ואללה חבל.
“לבד!”
אמר קרמר בלי לפרש. “תצא לבד וככה תבין על מה אני מדבר”. שורת הצ’אט הבהבה בראשי כרמזור מקולקל ביום גשם.
“ואל תגיד לי, או למישהו אחר מתי אתה מתכוון לחזור, שמעת !”
שמעתי, שמעתי.
לבד…!???
איך אפשר לבד ? הרי חייבים לצאת עם מישהו, עם משהו. חיפשתי אנשים מתאימים בחנויות מטיילים שמסבירות איזה ציוד וסוג אנשים לקחת אתך לטיול. זה רצה לטייל חודש ימים, זה נפגש עם חברה, אחת דווקא הייתה חמודה, אך התעקשה על מסלול משעמם, כך או כך לא נראה שאמצא לי כלה או חתן למסע. נותרתי לבד וקרמר קרקר : ‘לא לדאוג, יצא מזה רררררררק טוב !’ פחדתי שמא אתרגל בטיול, למצב סגפני בו לא אצטרך אף אחד מלבדי. עזרה אשתדל שלא לבקש ואולי פשוט אניח לכולם לנפשם שיניחו לי לנפשי. ואולי לבד באמת הכי טוב, רק שקרמר הזה לא מבלבל את המוח קצת יותר ממה שצריך. ללא חגורה, הדרכון הכחול התיישב בכיסא הקדמי לידי ולא ידעתי מי מחייך, אני לו, או הוא לי. כמו ילד קטן עליו צריכים לשים את העין, שלא ילך לאיבוד ואם כן – אבוי. זנחתי מאחור את הכל ונסעתי, לימודים, פסנתר ובעיקר הבטחות, הבטחות שהבטחתי ולא קוימו במסגרת מצב אליו נדחפתי ללא רצוני, והלוא זה כה קל להאשים אחרים מלבדי. ניסיתי להתעלות מעל לבושה. הפסנתר או יחכה, או שלא. והאפשרות השנייה נראתה מתאימה, מתאימה מכל היגיון סרקסטי אחר לסיומו של מסע והתחלת האחר.
“רגע אחד בבקשה ! קאט, קאט, קאט!” אוי ואבוי, רק הוא חסר לי עכשיו.
“התיישבת בדיוק על הדרכון שלי” התלוננתי כלפיו.
“סליחה. הנה קח” הוא שלף את דרכוני מתחת לישבנו השחור והניחו בתא הכפפות.
“מה אתה רוצה עכשיו?” שאלתי.
“שמעתי את מה שאמרת !”
“מה אמרתי?”
“שרק אני חסר לך עכשיו… חרתתן, למה ? מה היו כל ההבטחות האלה עם הפסנתר? בשביל מה? “
לא עניתי… “שותק הא ? ברוגז ?” לא הכרתי איש מעצבן יותר מהאיש השחור שלי, תמיד היו לו טענות שנגדם לא יכולתי, חוץ מלהצטדק ולעשות את ההפך.
“תשים חגורה בבקשה, אם אתה מתכוון להישאר כאן ולנדנד עוד” הורתי.
“אבל כאן כבר מותר בלי, לא ?”
“לא. עוד לא הגענו לשטחים, וחוץ מזה, גם שם עדיף שתשים”
“פדגוג, התגעגעתי אליך, אז מה עם הפסנתר ?” הוא קינטר בכוונה והידק חגורה. “ידעתי מלכתחילה שאתה לא מתכוון להמשיך לנגן”.
“מלכתחילה? ממתי אתה משתמש במילים של בית מרקחת ?”
“ממתי שלימדת אותי”.
“תניח לי בבקשה… אני צריך להתרכז בנהיגה” אמרתי וקוביות בטון צהליות התקרבו, למרות שאני הייתי זה שנסעתי לעברן. “אתה לא יכול לנסוע מכאן, הכניסה לרכבים ישראלים אסורה” אמר לי ילד חייל בן שמונה עשרה.
“אז מאיפה כן אפשר ?”
“מהעוקף!” הוא ניסה להרצין את פרצופו ולאסוף ארשת קשיחות שגרמה לי לחייך.
“קרה משהו מיוחד ?” נדנדתי בנימוס.
“לא, לא קרה שום דבר, אלה הם הנהלים !”
נהלים ? מה בכלל הוא מבין בנהלים. כפלסטיני גאה הקם לבוקר יום עבודה, חלפתי גבול לכיוון ההפוך, בלי ‘תסריח
“טוב. תוריד אותי פה בבקשה” האיש השחור הופיע מאחור, בין שני הכסאות.
“תגיד לי ? אתה לא יכול לקפוץ סתם באמצע הדרך ?”
“אכלתי לא מזמן”
“תתחשל ותקפוץ, אני לא עוצר לך באמצע הכביש” חיפשתי את האקדח ושמתי אותו בין המושב לירך ובמבט חטוף נוסף, האיש השחור נעלם.
קלנדיה… אל-עמארי… ‘הבית הירוק’… מה ??? חיילים פלסטינים ???!!! הבטתי שוב במראה, בחיי שאלה שוטרים פלסטינים, רק לא מישהו מוכר… אל בירה… מסגד אל-עין… ואז רמאללה, זאת ליטפה במבט חושני… ההגה רצה להסתובב אליה מרצונו החופשי, לכיוון מה שהייתה בעבר חטיבת בנימין… אך אז מחסום פלסטיני עצר במבט ושלח אותי במהרה למפקדת איו”ש, שם הורם שער צבאי, דרכו נכנסתי בלי רכב.
“סחטאן על הקוקו !” בירך אותי חן, נהג צעיר שהפך עם הזמן שחלף לותיק.
“מה אתה עושה כאן ?”
“חותמת לדרכון!”.
“למזרח ?”
“אמריקה, מה שלומך!?”
“אחלה” הוא ענה משועמם.
“נו, אז מה עושים כל היום באוגדה ?”
“עובדים!” הוא הכריז בקול.
“אתה לא נראה לי עסוק”.
“כן, אבל אתה מכיר אותי, בשבילי זה נחשב!”
“מה שלום כולם?”
“ה’כולם’ עזבו ממזמן”.
“אין אפילו מישהו אחד שאפשר להגיד לו שלום ?”
“ממש לא, נראה לי רק האנשים שהעדפת לשכוח, השאר עברו ליחידות אחרות”.
“אז איפה יותר טוב? בחטיבה או באוגדה ?”
“כאן יש יותר בנות, אבל בינינו, חסר קצת האקשן של פעם” חן ניסה להסביר דברים שלא היה צריך להסביר.
“סליחה, אבל איפה זגורי ?” שאלתי חיילת מחייכת נוטפת טעם אזרחות אחר משלי.
“בישיבה עם הרמ”ט !” היא אמרה בלי מבט.
“ומתי מסיים ?”
“עוד מעט” היא ענתה בקיצור שלמדה והבנתי שזגורי עומד להתמהמה זמן מה, בזה הוזמנתי לקפה של נהגים ספוג נוסטלגיה מסוכנת… מצחיק על גבול הגיחוך היה ‘הכבוד שחן עשה לי’, וכבוד של נהגים עבורי, היה דבר משונה. רק לפני שנה, קשה היה לשכנע את חן לשים כפלס”ט[2] על הראש. מסעות כיבושי שכנועים לשמור על חוקים עליהם לא שמרנו אנו. מה ששכנע את חן לבסוף, היה רבע בלוק שנפל על גג ג’יפ הסופה ומשם זינק על ראשו ולמזלו לא שבר לו מפרקת, רק עיקם קצת כפלס”ט והלביש את חן בצווארון אורטופדי נינוח למשך שבועיים כשמאז… מאז הייתה תקופה בה כולנו ניסינו להקפיד… תקופה יפה, זוכר מה היה ?
פחות או יותר, רק את הדברים החשובים באמת.
אז מה היה ?
…
זכרתי ששער ש.ג. גדול נפתח, וג’יפ סופה גלש מטה אל מחוץ לחטמ”ר בנימין. פעילותינו תוכננה להתבצע בג’לזון, מחנה פליטים ששישים אחוז מתושביו תומכי חמאס. אך במקום לפנות ימינה, לצפון, פנינו שמאלה לכיכר מנרה, מרכז העיר רמאללה, משם כדרך קבע מתחילים כל המהומות והבלגנים בעיר.
“Rocky מלבנים קורא בחרוב” – נשפתי למה”ד.
“רות המשך” ענה קול ערב חושני, קול ערב כעורב שחירניקים חולמים עליו בלילות.
“מולי את ברזלנית מברגייה” – נשפתי בשנית.
חלפו שניות דיסטנס צעיר וקול סקסי אחר עלה לאוויר.
“רות עבור”!
“ערב טוב” – בירכתי בחנפנות.
“במרכז העיר יש הורדת פעילות”?
“שאלות כאלו בתדר Rocky!” ענתה היא בנוקשות שהתבקשה להישבר, הלוא אדון מח”ט ומיני קודקודים מאזינים לתדר Rocky.
“ברזלנית תורנית ! קבלי קיבלתי ‘תאילנד שחרור’ לעוד שבועיים – יש או אין פעילות!?” השניות חלפו בג’יפ הסופה שעצר בין קוביות בטון תקניות של יחידת הבינוי.
“מברג לבנים – קבל שלילי – אין פעילות במרכז העיר – רות סוף !”
“תודה רבה ברזלנית – קבלי נשיקה חמה במצח !”
חלפנו על פני בנק המסחר והבנק הערבי, השעה היתה תשע בערב והרחובות שקקו בחיים, דרך החלונות המוגנים של הג’יפ הצליחו לחלוף אי אילו מבטים מאיימים. יובל גלגל את ההגה ימינה והג’יפ ציית והמשיך במעלה רחוב יפו, עברנו רחוב חד-סטרי ונכנסנו ברחוב ‘אין כניסה’. כאן, באחת הפניות, לפני קצת יותר משנתיים נקרעו בתוליי המוסר ויחד אתם התמימות, מתי זה היה ? לא מזמן ! יחד עם כולם נעלם קצת הרגש. וולגריות החליפה הכל, אך רציתי וקיוויתי שהייתי חריג לממוצע הכללי. והייתי !!!… קיוויתי… ???
‘פ י צ ה ה א ט’.
“מוכן כבר?” שאלתי.
“אין לי מושג – זה סניף חדש לא ?”
“עם אורגנו או בלי?” שאלתי ויצאתי החוצה.
“עם… בבקשה!”
טרקתי בלי כוונה את הדלת “תיזהר מפגר” יובל צעק מבפנים, שלושה ימים לשחרור והוא מתייחס לג’יפ כמו שלו.
“מסאא אל-ח’יר” בירכתי את מנהל הסניף החדש, ענוב עניבת פרפר שחורה ולבוש חליפה מצוחצחת.
“מסאא א-נור” הוא ענה מגמגם.
“תרגיע – תרגיע” לחשתי עברית.
“ההזמנה עבור נאצר יוסוף מג’לזון בבקשה”.
שתי משפחות אמידות ישבו בפינת המסעדה. הם וילדיהם התענגו על מנת ספגטי טבול רוטב בולונז אדמדם (וכשר) ונראה שכבר הספקתי להרוס להם ארוחה. “לבריאות” ברכתי בכל זאת. וכתודה חייכו חיוך מבוהל ופניהם עטפו פחד שהתקרב לגיל השלושים. שתי דקות ארוכות וצאלח שלף מהתנור המבריק פיצה עם רוטב רוקד בקצב טעים, בדקתי האם ההזמנה זהה ולא מלאה בחפצים חשודים. “הרבה אורגנו ?” צעקתי ליובל שנשען על קיר המסעדה ספק בפנים ספק בחוץ.
“כמה שצריך” הדהדה הצעקה לבפנים.
“…סליחחחה, אבל קפטן נננדדדדדב?” גמגם צאלח בהיסוס והופתעתי, לא זכרתי שנפגשנו בעבר.
“…יייששש לי כאן איייישששור…”
“תן לראות!” קטעתי את גמגומו המרגיז וחטפתי את אישורו. ‘אישור סוחר, לשלושה חודשים לירושלים!’ – קשקשתי חתימה לחידוש והזמנתי אותו לעוד יומיים. “קולה יש?” צעק יובל מבחוץ.
“בבקשה, בחינם !” – חיוכו מלא התחנפות בת עשרים וקצת שנים חייכה.
“וללא חינם ווללא בטיח !” השבתי בכעס וצאלח נרתע.
“כמה זה הכל?” הפניתי את מבטי החושד בלוח המחירים, אולי הנ”ל עושה הנחת-מבצע לקראת החגים.
“עשרים וחמישה שקלים” צאלח ענה בקצרה.
“תודה רבה ‘ותיסבח עלא ח’יר’!” מבטו חייך ונרגע. החוצה צעדתי ברוגע, כפי שלמדתי ולימדתי בשנתיים האחרונות במקום הזה, מבטי המשפחות התעמקו בצלחתן, בעוד אחת מעינם הפוזלת ליוותה אותי בנימוס אל הג’יפ. יובל חיכה בסופה החמימה כשבחוץ מזג האוויר היה סתיו חורפי של אמצע חודש נובמבר, הפיצה מילאה חלל ריח צבאי בריח מתוק ויובל בחר לחזור דרך נתיב אחר. עיר יפה רמאללה: בוטיקים, בנקים, בתי קפה ומסעדות טובות. מעטה עדין של עיר פלסטינית מצליחה, שמקלפת יופייה בימיה הרעים ומתלבשת בחליפה של דרקון. “בורית מלבנים – קורא בבורית !” – נשפתי למה”ד.
“רות עבור” – ענה קול צעיר, שאפתן ושמח.
“המסגרת מוכנה?”
“חיובי בזנתי !” – ‘רק שלא יהיו צעירים מידי’ ביקשתי בשקט… חמש דקות נסיעה וניצבנו במוצב שמעל מחנה הפליטים. תדריך של יוני, סג”מ צעיר הסתיים ואני ויובל הוספנו ‘מטרות’, ‘משימות’ וכל שאר השמאלץ שבודקים אם נעשה נכונה, לאחר שמשהו קרה… בועדות חקירה. אורות הכוורת ממחנה ג’לזון בהקו באי סדר. כוורת הצרעות כבר הולידה מקרבה את מיסטר טיצ’ר, מפקד הג’יהאד האסלאמי ביהודה ושומרון– גם הוא זכה לביקור חם לא מזמן. הלילה קיוויתי שתהיה זו לבנה רצינית בארגון החמאס. הרדיו נדם ואווירת רצינות התלבשה, במחנה הפליטים גרים יותר מחמישה עשר אלף איש, הבתים ללא טיח, מחוברים אחד בתוך השני כבטעות גנטית. חלפנו על פני המסגד הגדול שנבנה מפואר ויפה עד כדי אבסורד למצב. הכסף, מארגון החמאס ואישור הבנייה מאדון ראש הממשלה, שהיה ז”ל כבר יותר משבועיים. הביוב זרם במורד הרחוב ושימן היטב את העוני, מסובב באטיות מפחידה-מסוכנת את גלגלי השנאה. השעה אחרי עשר, הרחובות צרים וחשוכים. התרגשות קלה של סוף. פעילות אחרונה שלנו. “תגדיל מרחק!” נשפתי בקשר ליוני. “פה ישר” הוראתי ליובל ואורות הג’יפ האירו את קרירותו של הלילה. בסמטה צרה – “כאן שמאלה”, הסתכלתי בתצ”א… “זהו, אי אפשר עוד !” אמר יובל ואני שלחתי את מבטי לפנים, ערמת חצץ ענקית חסמה את הדרך. “אז ברגל!”
“כן, ירח מלמעלה וקצת רומנטיקה לא תזיק” הסתכלתי לשמיים זרועי כוכבים ו…
קול נפץ נשמע כשללא אזהרה נפלה אבן גדולה על מכסה המנוע. “בני זונות” קרא יובל בעצבנות. יוני וארבעת חייליו פרקו במהרה מהג’יפ… “רומנטיקה ביקשתי, לא אקשן” – יובל חרק את שיניו ובדק מהצד את הנזק.
“אתה שם ! אל תישבר לי עכשיו!” התגריתי ביובל בלחש. כפלסט”ים הונחו על הראש ושכפצים הודקו למידה הנכונה, נעמדתי בקצה הסמטה ויובל למולי כשמספר אבנים התנפצו על האדמה הרכה כגשם מטריד-לא מזיק. יובל נצמד לגדת הכביש השנייה והמשיך למלמל ‘פסוקי קוראן’ לשורקים מריח הלילה.
“לא שכחנו ת’קולה?” לחשתי.
“ואללה !” יובל חזר לג’יפ ושלף בקבוק ליטר וחצי.
“איפה הבית ?” לחש יוני.
“פרה-פרה, סבלנות” אמרתי כשאבן טסה הפעם קרוב …’פאחחח’
“תגיד לי, חוגגים היום משהו?” שאל יובל כשצעדנו לעבר סמטה חשוכה.
“אולי הכינו לנו מסיבת הפתעה ? דווקא יפה מצדם, לא ?” המשכנו במורד רחוב צר וארוך, מתחמקים לא ליפול לשלולית עמוקה ומלוכלכת. מנגינות תיפוף האבנים ליוותה אותנו בחשכה מאיימת ואנו כאילו יודעים את כתובתן. קנה מסתכל לעבר פינה חשוכה ורעש האבנים היכה בדלתות פח מגולוון. “הגענו כבר?” שאל יוני. נקישת ברזל על דלת ברזל – בצד נעמדתי, כשתבוא הירייה, תפלח אוויר של חורף טרי ולא של ריאות. ברקע זכוכית נשברה ! “הם ממש מגזימים הפסיכים האלה, לא נותנים לעבוד… פרחחים!”
“תגיד לי, אין לו טלפון בבית ?” שאל יובל.
“למה טלפון?” שאל יוני.
חייכנו זה לזה. “אם היה טלפון, מתקשרים אליו שתי דקות קודם שיפתח את הדלת ולא יתעכב” הסברתי.
“שיטה מצוינת לתפוס מבוקשים”. המשיך יובל “מרימים פלאפון ואומרים לו שחראם על הבית…”
“מה השעה?”
“עשר ורבע, למה?”
“מה יש בטלוויזיה?”
“פרקליטי אל. אי”
“ונאצר לא לומד משפטים בביר זית?”
“לא. זה יוסוף – האחיין הצעיר שלו” תיקנתי והצבעתי לקצה הרחוב.
“אליו, לא היינו מגיעים עם שום פיצה”.
אור נדלק. “מי שם ?” שאל קול שזיהיתי.
“משלוח פיצה”.
“לא הזמנו!” ענה הקול בחשש.
“יאללה נאצר זה קפטן יובל וקפטן נדב ובמקרה הערב יש לנו פיצה, אז פתח ת’דלת, הפיצה מתקררת”.
“קפטן פיצה האט” – סינן יובל בגיחוך – “שתוק בבקשה ותנקו את הבוץ מהנעליים!” בריחי ברזל נפתחו ברעש מתכת עבה. “ערב טוב” בירכתי בחיוך את הפנים העייפות שלבשו פיג’מת שינה. נמוך קומה היה, פרצופו עגול כירח חייכן ועיניו שחורות, לכודות בחוריהן, התחבאו מאחורי מסגרת משקפים עבה שלא הצליחה לכסות את פניו בתמימות. “ערב טוב” נאצר החזיר בלי רצון לשלום, נאנח ולחץ את ידי. יובל ויוני חלפו פנימה וסרקו חדר- חדר, ‘מנקים’ כל פינה מאנשים רעים שאותם אף פעם לא מוצאים במקרה, או אולי בן משפחה שמשמיד ‘אשגרים'[e1] [3] באסלה, או עושה זאת בדרך גסטרונומית אחרת. “מה שלומך?” שאלתי מנומס והמשכתי לטאטא את רגליי מבוץ וטינופת. “בסדר – אלחמדולילה” ענה נאצר בפיהוק שכבש. ‘נקודת ההשתטחות'[4] בקדמת מצחו, הבהבה לעברי כדגל שחור בחוף ים סוער. “הילדים, ראיה ומחמוד?” המשכתי ועיניו נפתחו לרווחה. “תודה לאל, הכל טוב”.
“תגיד, מה יהיה עם דור האבנים?” המנגינה שבחוץ לא פסקה.
“ילדים טיפשים – אוהבים בלגן, לא טוב, רע מאוד… אבל סליחה ? למה הפיצה?” שאל נאצר מלווה בסימן שאלה שגבל בחוצפה.
“מסיבה ! אני וקפטן יובל משתחררים”.
“מתי?”
“בימים הקרובים”.
“לא מקובל להביא עוגה לכאלה אירועים ?” שאל נאצר בציניות הרגילה שלו.
“נאצר, אני אחראי לבדיחות ורגעי ההווי, אלא אם כן אגיד אחרת – אל תפריע! הא ?” בקשתי.
“…אישה ושני ילדים ?!” הגיע-שאל יובל כשחזר. “בסדר גמור !” אישרתי. הפגיעה בחראם[5] הפכה למשהו טבעי בביקורינו, מציאות שנטמעה כבר יותר מפסוקי הקוראן שהבית הוא קודש והחראם הוא קודשו. את שני ילדיו לא ראה כשנולדו, עת שהה נאצר בכלא ומשם ניהל מאבק. בשנת 1992 גאה היה להיבחר בין ארבע מאות פעילי החמאס שגורשו למרג’ע זרור – אלבום המשפחה שפע תמונות הישרדות מחופשת הסקי הארוכה מידי. ממחנה הפליטים הקטן גורשו יותר מתריסר פעילים ונאצר היה הבכיר מכולם. מפקד החמאס במחנה הפליטים ג’לזון.
“יש תנור לחמם את הפיצה?” מבלי לומר מלה, לקח נאצר את קופסת הקרטון למטבח, פתח תנור קטן שהחליד, לשם נכנסה הפיצה בקושי. שנינו ידענו את מטרת בואי, כאילו זאת עוד פעילות, אחת מיני רבות של ‘ביעור חמץ’. פעילות מוזרה מעט. בימי האינתיפאדה העליזים פעלו כך נגד הפת”ח וכעת שהאחרון הפך ל’פרטנר’ העבירו את מלוא הכובד לארגוני הסירוב ובראשם הארגונים האסלאמיים. החיפוש אצל נאצר היה מיותר, אפילו סמלי. חודשיים קודם לכן יצא לאור ספר דק כרס, ה’סרטן האדום’. ספר בו מתוארת השתלטות הכופרים על האדמה האסלאמית והמשך ניצול העם הפלסטיני. הספר הביא מספר פתרונות מעניינים לבעיה. ומי היה הסופר המהולל ? … גם הפעם קיוויתי שחסיד אומות העולם ישלח לכלא לאחר משפט מסודר ולא משפט ‘מנהלי’ מטומטם שהופך את הנאשם למאמין בדרכו עוד יותר.
הסלון, עוצב בסגנון קיטש מוקצן טבול טעם טלנובלה: כורסאות עור, מפיות רקומות וציורי שמן זולים ממזרח ירושלים, תמונות של מכה ומסגד אל-אקצה. העושר הצנוע כמעט הצליח לחפות על העוני והביוב שזרם חמישה מטר בחוץ. ארון הספרים הגדול כיסה כמעט חצי קיר – הרבה עבודה יש הערב. מעל קופסת הטלוויזיה הצבעונית הבהבה כתובת גדולה כאוצר, כתובה בזהב על פני בד לבד שחור: ‘איסלם הו אל-ח’אל'[6] אחת מהברכות שיוחסו לחמאס ולאחר שנתיים שירות, לא הבנתי את הקשר בין ‘איסלם הוא אל ח’אל’ לבין הסתה. …וכנראה שרק אללה והיועץ המשפטי לממשלה ידעו איזה רמז-קשר-הסבר. “קפה או תה ? ” שאל נאצר.
“לי לא איכפת, שאל אותם !” הצבעתי לכיוונם של יובל ויוני.
“קפה, בבקשה” נשמע יובל.
“מה שלום יוסוף” המשכתי בשיחת החולין.
“בכלא”.
“ממתי ? הרי יובל רצה להיכנס ולהגיד גם לו שלום”.
“משלשום, מינהלי. נכנס לארבעה חודשים” נראה שג’אבר רכז השב”כ עובד סביב השעון.
“בכל אופן תמסור לו ד”ש חם” הילדים נרדמו מחדש בחדר השינה ואישתו של נאצר, שלא כמו שאר החאג’יות הצעירות שאוהבות לצעוק ולצרוח לא עשתה בלגן, הביקור שלנו, אחד מיני רבים, הפך כמעט למנהג. בחצי לחישה שלח נאצר את נור להכנת הקפה השחור. בסלון, יובל עיין באחד הספרים ששלף בצורה אקראית ממדף, יוני עמד באמצע הדלת וה-M-16 הקצר תלוי ב’תלה צוואר’ מוכן ומזומן לכל דבר. ואני ? אני פניתי למה שאהבתי – נוסטלגיה. לידי הושבתי את נאצר שהיה צריך לספר לי על האנשים שבאלבום המשפחה : ‘עין פארע’, ארבעה אנשים מחובקים, מעוטרים זקן עבות – חברים למאבק, רשמתי את שמותיהם. תמונות בשלג – מרג’ע זרור. תמונות של נאצר בסטודיו ראמי ברמאללה בבעלותו של חבר, ברקע תפאורת קרטון של מסגד אל אקצה. נאצר עם בנו ובתו באחד מהטיולים בסביבה.
“איפה זה?”
“ג’אבל בנאת, שכם”.
בהחלט שניצבנו משני צדי המתרס למרות התחביבים המשותפים. ושהופיע במשרדי לשיחות הלכי-רוח'[7] הייתי מתחקר אותו בין השאר על מעיינות חדשים שהתחבאו מהעין בואדי עמוק. נפגשנו לראשונה במשרדי לפני כשנה, לאחר שהגיש בפעם המיליון ואחת בקשה ליציאה מהארץ, הוא רצה לבקר את הוריו שגרו במדינה לטינית בקצה העולם. מעולם לא וויתר, ובין כניסותיו ויציאותיו מהכלא הגיש בקשות חדשות – עקשנות איש חמאס והשב”כ שלעולם לא אישר. “בחוכ לי ובחוכ לכ”[8]. מבחינתו, נאצר לא פנוי היה להצעות גירודים. נור חזרה לסלון ובידה מגש פיצה, קפה ועוגיות משלה. “תודה רבה” עניתי ונור שלחה בי מבט מרוגז. אהבתי את האירוח החמאסי, הטוב והמכובד ביותר אחרי הבדואים – חברה של כבוד, חברה בה כל אדם שנכנס לביתי הוא אורח – מנטליות קיצונית בכל. ג’יהאד בטוב וג’יהאד ברע. חיבה סמויה הרגשתי כלפי נאצר, כבוד המהול בהערצה לקיצוניות, להעזה, ההליכה בתלם הצר עד הסוף המר, מטרה קדושה המקדשת כל אמצעי להשגתו.
“הוללה !” גיחך יובל – “תחקיק אל מוחבראת”[9].
“נאצר, מה אתה צריך כזה ספר?” כתשובה רק הביט בי בחצי בושה-חצי חיוך, הוא שהה בכלא יותר משמונה פעמים ולכן השתמש בו רק לקריאה בזמנו החופשי.
“קח!” הצעתי משולש פיצה נוטף טעם לנאצר והוא עשה לי פרצוף של דובי לא-לא.
“ביחיאת דוניאק” חייכתי אליו עד שלבסוף התרצה ואסף אליו את הפרוסה.
…
“נדב, ת’יודע שעוד שבועיים אני מקבל ת’סמל!” חן סיפר לי גאה.
“מזל טוב חביבי, כמה פז”מ כבר יש?”
“…עשרים ושתיים חודש” הוא אמר מתבייש.
“למה לא ‘שנה ושמונה’ כמו כולם ? את מי כבר הספקת להרגיז ?”
“נו, את מי אתה חושב ?”
“כנראה שאת עמראני, שאלה מיותרת כמעט”.
“המאניק הזה ! אמר שהעלבתי אחד ‘ברעגותי’ משהו, איזה חרא חשוב שלהם, לא זוכר כבר” פניו כעסו על האיחור בסמל שנגרם.
“מה קרה בדיוק ?” הסתקרנתי.
“עמראני הזמין את הברעגותי הזה לעשר בלילה ולי כרגיל לא אמרו שום דבר, אז שהוא בא, אמרתי לו שילך הביתה ושהנפה סגורה ואין לו מה לחפש בשעה כזו”.
“ו….”
“ו… , הוא התעקש המאניק, אז אמרתי לו מה שלימדת אותי להגיד במצבים כאלה”.
“ידעתי כבר שתפיל הכל עליי, מה אמרת לו ? ממזר”
“שילך לרצף את הים !”
“ובערבית?”
“רוח באלט אל באחר” דקלם הוא לי כתלמיד גאה.
כל הכבוד, עמראני בטח גאה בי נורא מאז (….רצה בטח להרוג אותי)
***(הכוונה למראון ברעגותי – ממנהיגי פת”ח אשר נמצא בכל הישראלי מאז אינתיפאדת אל אקצה – 2002)
…
“קודקוד ג’3 מגפרור ד” מכשיר הקשר פילח את השלווה השקטה בסלון.
“רות המשך” לחש יוני.
“… האבנים כאן ממשיכות להיזרק עלינו”.
“רות המתן !… עדיף שאהיה שם אתם” לחש יוני בדאגה שחיבבתי.
“יובל ילך אתך!” הקדמתי את יובל.
“רגע אחד ! עדיף שאשלח קודם שניים לכאן!”
“בוא, בוא לפני שאתחרט” יובל כמעט גרר אותו אחריו.
“תאזין” הושיט לי יובל את מכשיר הקשר.
“ואתם קחו את הפיצה” הם לקחו ונעלמו לתוך החשיכה כשסגרתי אחריהם את הדלת.
“…אבל זה בניגוד לנהלים !” שמעתי את יוני בחוץ – “אל תדאג…” הרגיע אותו קולו של יובל שנאלם במעלה הרחוב.
“סוף סוף לבד ! ” לחשתי לנאצר, כאילו מישהו מבחוץ עדיין מקשיב. אם הייתה עבירה אותה אני ביצעתי, לא ידעתי לכשאעמוד למשפט אקבל מנת עונש גדושה משלו, אני לכלא קצינים ונאצר לכלא קציעות. הסמנטיקה עוררה בי גיחוך. “מה יהיה ?” לגמתי מהקפה המצוין של נור.
“אני יודע…” ענה נאצר בלי רצון.
“נאצר, אני עוד שלושה ימים כבר לא כאן, מה זה משנה מה תגיד לי !” הרמתי מעט את הקול והוא מעט נבהל, התעשת… ואז חשב, מנסה לבחון את תשובתו בקפידה, או אולי דבק בשתיקה כבר בתחילה.
“עוד חודש – חודשיים” המשכתי “אם הכל ילך כשורה מי שיחליף את יובל, אותי ואת ג’אבר יהיו קצינים פלסטינים – מה יהיה אז?”
“יהיה רע” ענה בקצרה.
“ועכשיו טוב? ” התגריתי.
“יהיה יותר רע !” הוסיף ולא רצה לפרש.
“אם תמשיכו לפוצץ אוטובוסים לא יהיה הרבה יותר טוב” – יריתי את אחת מיריות הסיסמא לאוויר.
“מי אמר שזה טוב?” תקף הוא חזרה וחשדתי בפנים משקרות. בחמאס, לזרוע הפוליטית לא היתה תמיד שליטה מלאה על ההנהגה הצבאית שפעלה רבות על דעת עצמה. נאצר ידע שהשאלות כוונו אליו ולא לחמאס, מה גם שכך או כך סירב להכיר בחברותו בארגון (עבירה חמורה שלעצמה שבשלה נכנסים לכלא למשך שנה).
“איפה כתוב בקוראן שאפשר להרוג?”
“‘סורת העכביש’ – שם מוזכר הג’יהאד”.
“כן, אבל חיילים, צבא, לא ילדים ונשים” הוא השיב ואני נשארתי מופתע.
“זאת אומרת שאני, קפטן יובל והקצין שהיו כאן ברי הריגה ? ” – החזרתי כמעט בצעקה. אז שתק כבלע דג. ידעתי שהשנאה הטמונה בו בוערת כלהבה על אש נמוכה, להבת חמאס סובלנית שהשתלבה במלחמות הג’יאהד.
“אז מה אתה רוצה י’נאצר? “
“אני רוצה לחזור לבית שלי – בית עריף – מאיפה שגירשו את הוריי.” ענה בלחש שמאלצ’י.