24.8.14 (אלעד פלטין) الإسلام هو الحل – אסלאם הווא אל חאל – או “החילוניות” היא הפתרון ?
כמאמן בתחום הספורט אני נוהג להסביר לספורטאים כי בשביל לבצע שינוי, צריכים להתמיד בשינוי. ההיפך מהרגל רע שמאמצים. בדומה לרוכב חזק ומהיר במרוץ אופניים, בו הוא נוהג בכל פעם (מחדש) להיכנס לאותו בור בכביש וליפול. הוא יודע שהבור שם אבל כמו “משאלת מוות”, הוא עושה טעויות של טירון ונכנס לאותו הבור, נופל ומפסיד את המרוץ. נשאר במקום ולא מתקדם.
עסקאות שחרורי המחבלים בשלושים וחמש השנים האחרונות הם דבר דומה. ישראל החזקה יורה לעצמה כדור ברגל. משקיעה מאמצים אדירים למיגור הטרור מחד ומאמצים אחרים מאידך להתקדם במשא ומתן לשלום (כמובן שיהיו רבים שיתווכחו על רמת ההתמדה של שניהם, זה לא הדיון). התוצאה – אנחנו נשארים באותו הבור, מתחילים שוב ‘לשחק את המשחק’ כל פעם מחדש מסכום 0. הסכסוך נגמר בתוצאה 1700-100…מאפסים את לוח התוצאות ל 0-0 ומתחילים שוב.
בקרב הציבור הפלסטיני ישנם מספר נרטיבים הממחישים את “הכיבוש הישראלי” מאז 1967, או 1948, (תלוי מי שואלים ?) הנרטיבים משפטיים לכל דבר, מעוגנים בחוק הישראלי או בחוקי המנדט הבריטי ומקבלים תוקף מבתי המשפט הישראלים או הצבאיים (בג”צ לפעמים אינו מאשר פסקי דין כאלה או אחרים). אפשר לרכז את הנושאים כך (לא בהכרח בסדר החשיבות המסודר כאן) ולסווג מבחינת זהותית (לאומית פלסטינית/ ערבית/ מוסלמית).
- 1. מניעת זכות השיבה (מארצות ערב/שאר העולם ל”פלסטין” ומ”פלסטין” לתוך תחומי ארץ ישראל (יפו – רמלה – לוד, אשקלון וכו’ = גבולות ישראל 1947).
- 2. מניעת איחוד משפחות (ביחד עם סעיף 1 מארצות ערב לפלסטין ומשם לישראל).
- 3. האסירים הביטחוניים בבתי הכלא. אחת מהסוגיות החזקות שמובילות את הסכסוך כשמרבית ההנהגה הפלסטינית (יותר מנהיגות השטח) עברה “סדרת כלא” בכלא הישראלי (מעין “שירות קרבי” מכובד) ללא קשר לשיוך הפוליטי.
- 4. עקירת עצים או סיפוח אדמות. ארד’=אדמה. ארד’ הוא גם כינוי לאיבר המין של האישה במסורת הערבית (במידה ואינני טועה עוד לפני הגעת האסלאם) מושג הארד’ והחראם הינם מושגי יסוד בחברה הפלסטינית. דבר צנוע (וקדוש) בו אסור לפגוע.
- 5. הריסת בתים על רקע בטחוני/ סיפוח. ביחד עם סעיף 4. זה לובש יותר סממן לאומי.
- 6 גירוש – אולי העונש הקשה ביותר שישראל השתמשה בו נגד הטרור הפלסטיני. נחשב לגרוע יותר מהכלא הישראלי. נראה שישראל המעיטה להשתמש בו, כנראה עקב זאת שנוגד את החוק הבינלאומי (וגם לא הצדיק עצמו כשבדיעבד ישראל אישרה למגורשים לחזור לשטחים – ר”מ…)
האסלאם הוא הפתרון
בהמשך לסעיף 6. מפורטים עסקאות שחרור המחבלים הגדולות ביותר בשלושים וחמש השנים האחרונות :
- 1978: שבוי אחד תמורת 76 מחבלים (החייל אברהם עמרם). לרוב הציבור זה היה נראה כמחיר מופקע עבור שחרורו של חייל אחד.
- 1983: שישה חיילי נחל עבור 4,700 מחבלים ועצורים. שישה חיילי נח”ל שמוצבים בעמדה בחמדון שבלבנון, מותקפים על ידי מחבלים ונופלים בשבי מבלי שהם מתנגדים כלל. מדינת ישראל מנהלת משא ומתן עקיף עם אש”ף בכדי לשחרר את השבויים ובסיום ההסכם משלמת את אחד המחירים הכבדים ביותר עד היום: מעל ל-4,700 מחבלים ועצורים ממתקנים בלבנון. גם במקרה זה הארץ סערה והחיילים שהוחזרו הוכפשו בכלי התקשורת השונים.
- משוחררי אחמד ג’יבריל (1985). במסגרת העסקה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה”ל. עסקת ג’יבריל נחשבת עד היום לאחת מהעסקאות הכי שנויות במחלוקת, פחות בגלל המספר ויותר בגלל האסירים הכבדים ששוחררו. בתמורה לשלושה חיילים שחררה מדינת ישראל 1,150 שבויים, חלק מהם רוצחים עם דם רב על הידיים כמו למשל קוזו אוקומוטו, שבצע את הטבח בשדה התעופה בן גוריון. על פי דו”ח של עמותת משל”ט לכנסת ישראל, מתוך 1,150 משוחררי עסקת ג’יבריל שליש מהמשוחררים חזרו לעסוק בטרור שנה מיום שחרורם. הדו”ח מביא גם כדוגמה את משוחררי הסכם אוסלו, ומציין כי 50 אחוז מהמשוחררים למען השלום חזרו לטרור והיו אחראים לגל הפיגועים של שנות ה-90 וה-2000.
- ב-17 בדצמבר 1992 גירשה ישראל ללבנון 415 פעילי חמאס וג’יהאד איסלאמי לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. מבחינה מעשית יש הטוענים כי הגירוש פגע בישראל ודווקא חיזק את חמאס. מחנה האוהלים של המגורשים מיקד את תשומת לב התקשורת העולמית שהציגה אותם כקורבנות. במחנה המגורשים בלטו עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. כמו כן, המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון על מנת לטוות קשרים עם משמרות המהפכה האיראניים ועם החזבאללה, שאנשיהם הגיעו למחנה על מנת ללמדם כיצד לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה אחרים . מ-1994, אחרי חזרתם של המגורשים, הצליחו חלקם, תחת הנהגת יחיא עיאש, להוציא אל הפועל פיגועים שהרגו קרוב ל-100 ישראלים במשך כשנה.
- על פי ארגון אלמגור: “בין השנים 1993-1999 שוחררו 6,912 מחבלים, 854 (14%) נעצרו על פעילות רצחנית. סה”כ 80 אחוז מהמחבלים ששוחררו עד היום חזרו בצורה זו או אחרת, אם בפיקוד, הדרכה או ביצוע פיגוע ממש, למעגל הטרור”.
- 1998: גופה של חייל ישראלי עבור 60 עצירים ו-40 גופות לאחר אסון השייטת ב-1997, נותרה גופתו של רב סמל איתמר איליה על אדמת לבנון. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחררו מחבלים חיים בתמורה לגופה. ישראל שחררה 60 עצירים ועוד 40 גופות, כולל זו של האדי נסראללה, בנו של מזכ”ל חיזבאללה שנהרג בהתקלות עם כוחות צה”ל.
- 2006 רגב וגולדוואסר בסיומה של מלחמת לבנון השנייה החזיר חיזבאללה לישראל את גופות החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, כאשר עד לרגע האחרון למעשה לא היה ברור מה מצבם. בתמורה לשחרורם מדינת ישראל שחררה את אחד מהרוצחים הנתעבים ביותר שידעה ישראל, סמיר קונטר.
- עסקת גלעד שליט היא עסקת חילופי שבויים בין ישראל לבין הארגון חמאס, שנחתמה באוקטובר 2011, ובמסגרתה שוחררו 1,027 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל תמורת שבוי צה”ל החייל גלעד שליט.
בין השנים 1993-1995, במסגרת תפקיד במנהל האזרחי בנפת רמאללה קיימתי ראיונות “הלכי רוח” בקרב 300 פעילי חמאס והגי’האד האסלאמי. המשותף לכולם היה אי ההכרה בכלל כחברים בארגון, הכרה שהיתה מובילה אותם לכלא. המשותף לרבים מהם (חלקם מהשדרה המנהיגותית של חמאס גדה מערבית) היה שהיו בעלי תואר ראשון, חלקם שני (טוב זה חמאס רמאללה לא חמאס ג’נין או חברון…(-: – אנשים משכילים.
בשיחות הלכי רוח היו הם מסבירים בצורה הגיונית וכמעט לגיטימית אודות מצוקת העם הפלסטיני, נזהרים לא ליפול לבור בו יציגו את הפתרון – השמדתה של מדינת ישראל כפי שמתואר בפירוט באמנת חמאס. השורה התחתונה – לבנות בפלסטין מדינת הלכה על פי חוקי השריעה. אסלאם הוא אל ח’אל (האסלאם הוא הפתרון) – כמעט בכל בית של איש חמאס תלויה תמונה עם כתובת זו, הרבה פעמים מעל ציור של מקדש אל – אקצה (הפאן האסלאמי שמתחבר לפאן הלאומי- פלסטין).
כיצד מנצחים את הלחימה מול חמאס? או ארגוני הטרור האסלאמים ? התשובה היא – במישור המשפטי חילוני. עוקרים החוצה את הסממן הדתי בלחימה נגדו ומבדילים (כמו בכל חוק) מה אסור ומה מותר.
חשובה– ההגנה על החוק הישראלי חילוני. ולא (לכאורה או שלא) שהלחימה המשפטית תראה כמלחמה אנטי אסלאמית, או אנטי דתית. (לא רק שכזאת איננה צודקת, היא איננה נכונה). וכאן אנחנו מתקרבים לקשר שבין אברהם לוי, בן ה 42 ממושב ישרש, יוסף בן חיים תושב ההתנחלות גבע בינימין לבין שאר מחבלי חמאס שבצעו פיגועי רצח. חוק אזרחי חילוני לא צריך להבדיל בין השניים. (למי ששכח – אברהם לוי רצח את שני ילדיו לפני מספר חודשים. יוסף בן חיים הוא הרוצח של הנער אבו חד’יר (כמה אירוני, שני הרוצחים טענו לאי שפיות על ידי עורכי דינם, לאחרון יש אף עבר פסיכיאטרי) בניגוד לרוצחים מארגוני החמאס שבדרך כלל גאים במעשיהם.
השהאדה – لَا إِلٰهَ إِلَّا الله مُحَمَّدٌ رَسُولُ الله ; בתעתוק: לַא אִלָהַ אִלַּא אלְלָהְ מֻחַמַּדֻן רַסוּלֻ אלְלָהְ. פירושן: “אין אלוהּ מלבד אללה (האל); מוחמד שליח אללה.
אז אולי (?) הפתרון החילוני- משפטי לרצח – הוא עונש מוות ?
(לא הגיע הזמן שמישהו יגיד זאת ?) בעיקר בכל הנוגע ללחימה בטרור, רק חשוב שיחול על כולם בהתאמה ללא קשר למי שעומד מאחורי הרצח ואפילו לא המניע עצמו (פוליטי, דתי או פלילי). משוחררי גלעד שליט בסוף 2011 הכשירו את הקרקע וחיזקו את חמאס, בעיקר ברמת המוטיבציה המנהיגותית, בדיוק כמו משוחררי מרג’ע זרור (1992). הם בעצם מהווים את הקשר הגורדי בהמשך המאבק הפלסטיני ותחילתו שוב, כל פעם מחדש, כאשר מאפסים את התוצאה
ל 0-0. (בניגוד לטענה שלא משחררים מחבלים חיים מול גופות חיילים, לא נראה לי כנכונה. כל חייל היוצא לקרב צריך לדעת שצה”ל יהפוך עולמות, תרתי משמע, , במידה וייפול בשבי, גם במחיר שחרור מחבלים). עונש המוות, שובר משוואה זאת.
עד היום, עונש המוות מתקשר לעקרון שבטי “שן תחת שן” או עקרונות של “ערבות הדדית” שמתקשר לחברות בהן מתקיימת מלחמת תרבות עתיקה. אסור שזו תהיה הסיבה לכך. החוק צריך להיות אזרחי, חילוני ויחול על עבירת רצח חמורה ללא קשר למניעיה (אינני משפטן ולכן אינני יכול לפרט, אני בטוח שישנן סוגיות רבות עליהן צריך לדון). רק שאולי וזו אחת הדרכים היחידות של החברה החילונית, להתמודד ולהגן על הדמוקרטיה מול הטרור האסלאמי (או כל טרור…). לא בגלל שזוהי הדרך הצודקת יותר (אין צדק בבתי המשפט ! או מלחמה. בית המשפט כמו מלחמה מייצג את החברה שעומדת מאחוריהם). בדרך התמודדות זו, מחבלים או רוצחים (פליליים או פוליטיים) לא ישתחררו מהכלא לפני הזמן הקצוב ויחזרו לפשע או לטרור, ע”פ עקרון ‘הדלת המסתובבת’.
האם שרת המשפטים לבני (והממשלה) מסוגלת להעביר חוק “עונש מוות” ? כיצד שופט בית המשפט העליון יתמודד מול בג”צ גזר דין מוות לרוצח יהודי ? כיצד ממשלה תתמודד מולו ? ואולי, למרות המצב המלחמתי (או ‘מבצעי’) בו ישראל נמצאת מול חמאס, זה נראה עדיין כמו חלומות באספמיה.
תנועת חמאס (או תנועת האם – האחים המוסלמים) מנסה להחיל את חוקי השריעה הלא דמוקרטיים, קוראת תיגר על העולם המערבי. ומכאן במישור המשפטי צריכים להיגזר הגזירות נגד הטרור : בתחום הכלכלי – בנקים, בתחום המדיני – מדינות תומכות טרור. בתחום החברתי – מוסדות דת או ארגונים סוציאליים שתומכים בטרור ועוד…
ההתנגשות בין שתי החברות – העמים הדמוקרטים-חילוניים והארגונים האסלאמיים שברמה מתונה או קיצונית, שואפים לחיות ע”פ חוקי השריאה – חיים שאינם יכולים להתקיים לעולם בחברה דמוקרטית שוות זכויות.
כשהפכה חמאס באמנתה, את העימות מלאומי-חילוני (השקפת אש”פ) לעימות דתי-תרבותי וטריטוריאלי , על כל פלסטין וירושלים, היא חסמה כל דרך אפשרית לפשרה. “לא תוכל להיות לעולם פשרה טריטוריאלית’ אלא אם כן יגורו היהודים בצל האסלאם, כבני חסות”. הקונפליקט בין חמאס לישראל הוא מקרו-קוסמוס של הקונפליקט הכלל עולמי שמתקיים בין התנועות האסלאמיות רדיקליות (ארגוני הטרור העולמיים) לבין החברה המערבית – דמוקרטית.
נספח – אמנת חמאס (מתוך: “התנועה האסלאמית בישראל ותנועת חמאס במבחן ההשוואה” – במסגרת סמינר – “מרד ומהפיכה במזרח התיכון” בהדרכת ד”ר עוזי רבי”) – אוקטובר 2001. כל אמירה או הליכה למשא ומתן מצד מנהיגי חמאס צריכה להיות מושתתת על אמנת חמאס. כל ניסיון להבין את התנועה (כל תנועה) היא קודם כל לקרוא ולהבין את יסודותיה – מצ”ב.
