בשנת 1977 תפסו אותנו שני אירועים : מכבי ת”א שזכתה בגביע אליפות אירופה בכדורסל עם טל ברודי, ומפלגת הליכוד יחד עם מנחם בגין, שעשתה מהפך אחרי 29 שנות אליפות של מפלגת העבודה.

כמו כל ילד אחר מצאתי את גיבורי על מגרשי הכדורגל ומגרשי הכדורסל… עודד מכנס, ויסוקר, מלמיליאן, ברקוביץ, טל ברודי וגדולי-אומה אחרים.

בבית הספר היסודי בכפר הנוער בן שמן מגרש הספורט היחיד היה מגרש כדורסל קטן, שעליו מעולם לא שיחקו כדורסל. היה זה מגרש אספלט שחור, קשה ומחוספס כנייר זכוכית מסוכן שהיה מטולא-מתוקן בכתמי מלט גדולים כל שנה מחדש על ידי השרת שייע. בכל שנה של חופש סוכות, שייע היה מרכיב כמעט בסוד, שני חישוקי סלים לקרשים המתפוררים, ולא היו חולפים יותר מיומיים-שלושה ושני החישוקים היו נעקרים ממקומם, והמלבנים הדהויים נשארו מיותמים מכל טבעת משחק, עד…

… עד לחג הסוכות של שנה הבאה… לא אהבנו לשחק כדורסל !!! כדורסל נחשב למשחק רך מידי שבעד כל עבירה צריכים להפסיק לשחק ולריב !

כדורגל לא היה רך ! כדורגל היה מספיק קשוח כך שהיינו רבים תוך כדי המשחק.

בחורף 77 היו לי שלושה חברים: עמיחי, עמית ועובד.

בערב שישי של חודש נובמבר התגנבנו אל מתחת למרפסת של משפחת אורן והקשבנו לנעשה ‘בגזרה הדרומית’.

… אנואר סאדאת, נשיא מדינת האויב, תכנן לבוא לביקור.

אבא של עמיחי לא האמין לו, גם לא דוביק שישב יחד אתו במרפסת ושתה איתו כוס מיץ תפוז.

“לי נראה שהם מנסים לעשות איזה קונט’ס פוליטי ולהרוויח כמה נקודות במזרח התיכון”. אמר דוביק ושתה ברעש את מיץ התפוז.

“שמעתי מנודלמן שהארמייה השלישית מתכננת תרגיל בדצמבר ?”

“מנודלמן לא שמעתי שום דבר ! אבל הידיעות שזורמות  מ’שתיים עשרים’ מחזקות את כל התיאוריה שהראיס מתכונן לסיבוב נוסף”.

“מי זה הראיס ?” שאל עובד.

“שששש…” עמית ניסה להקשיב לשאר הדברים.

“אנואר סאדאת, הוא הראיס…”

“… ומה זה הסיבוב נוסף ?” לחש עובד לעמיחי.

“ששששש…” השתיק אותו שוב עמית “… מלחמה… המצרים מתכוננים לעוד מלחמה”.

אבא של עמיחי ודוביק המשיכו לדבר על תרגילים נוספים, חלק שלנו, חלק שלהם. היו תרגילים חשובים והיו חשובים פחות, והיו אחרים ממש ממש חשובים, את רוב הדברים בסופו של דבר לא הבנו…

שבוע חדש החל, ובצרכנייה של פנחס קראנו בעיתונים שסאדת מתכוון להגיע ביום שבת הקרוב. אימא של עמיחי אמרה שאבא שלו לא מגיע בשבת, אז הבנו כבר שמשהו לא לגמרי בסדר.

נשארנו מהר לבד : עמיחי, עמית (קצת), עובד, אני, אבא של עמיחי, דוביק והרמטכ”ל, ואפילו עליו שר הביטחון עזר ויצמן נורא כעס כשאמר שזה עוד אחד מהתכסיסים של נשיא מצרים.

עלינו אף אחד לא כעס, פשוט מכיוון שעל הכל עדיין שמרנו בסוד וככה איש לא יכל לעצור אותנו…  עמוק בתוך הלב הרגשנו וידענו, שכל הביקור הזה מתחיל להריח כמו גרביים של ‘אחרי משחק כדורגל’.

בבוקר של יום רביעי המורה שלנו שלהבת, חייכה אל כולנו חיוך חינוכי שמאחוריו התחבא כמו תמיד איזה טקס רשמי או יום מיוחד בו נזכרים במשהו או מישהו… שלהבת הייתה מורה חדשה עם אוטו קטן וחדש שאף אחד לא אהב, היו לה ציפורניים צבועות בצבע סגול פלפל שאפילו בחבילת צבעי הפנדה שלי מאמריקה לא היה צבע כזה מגעיל.

“בוקר טוב ילדים, מה שלומכםםםםם ?”

שלהבת נתקעה בהוראת כיתות א’-ב’, היא לקחה את עניין  הרכות יותר מידי ברצינות.

“מי יודע ילדים מה קרה בדיוק לפני ארבע שנים ?”

שלהבת הייתה כל כך עירונית עד כדי כך שלא היה לה מושג קלוש מה ילדים בני גילינו עושים אחרי בית הספר… שבועיים קודם למשל, היא הזמינה את ההורים של רותם, כדי להגיד שלילד יש יבלות ענקיות על כפות הידיים, ושכדאי מאוד לקחת אותו לרופא עור… לכו ותסבירו למורה שלא יודעת מה ההבדל בין קלשון לטורייה שילד בן עשר הוא גם ילד שקם בחמש בבוקר לחלוב, בצהרים אחרי בית הספר עושה עוד עבודות, ובערב שוב מגיע לחליבה.

“נו ילדים, אף אחד לא יכול לעזור ? מה קרה לפני ארבע שנים?” שלהבת המשיכה לחפש לה קורבן.

“מלחמת יום כיפור – מלחמת יום כיפור – יום כיפור, המורה!” צעק אודי, שקצת הסתובב לו הראש, מאז שהאח הגדול שלו נהרג ‘בחווה הסינית’.

“לא אודי, את זה כבר הזכרנו לפני חודש… ” ניחמה אותו שלהבת בחיוך מכוער ואודי שתק מכיוון שידעתי שהאזכרה של אחיו מחרתיים.

“נו ילדים, אף אחד לא יודע מה קרה לפני…”

“עוד חודש-חודשיים, זה או אני או היא עפים מכאן!” לחש לי עובד שגם לו נשלחו כבר שלושה מכתבים הביתה וזאת הייתה רק תחילת השנה.

“מי יודע…? שי !” פנתה שלהבת לגאון של הכיתה שניסה תמיד להצטנע בדרך שלו, כדי להתקרב קצת לח’ברה אבל תמיד יצא למסכן ששנאו אותו אפילו יותר והוא קיבל עוד יותר כאפות על הראש.

“…דויד בן גוריון …” ענה שי בשקט בלי הרבה חשק.

“נכון מאוד שי… מזל שאתה נמצא כאן איתי, מה הייתי עושה בלעדיך” שי חרץ שיניים.

ידעתי שאימא של שי מכריחה אותו לקרוא כל יום כרכים של אנציקלופדיה עברית והפרצוף שלו באותו בוקר, נראה נורא דחוס במקומות ואנשים חשובים סביב האות ב’.

“…ומי יודע ילדים, מי מגיע לביקור ראשון ביום שבת הקרוב,  בנמל התעופה בן גוריון ?”

בהפסקה גילינו שעמית נשאר היחיד שעדיין לא היה בטוח לגבי כל העניין. – “זה לא שאני חושב שהוא (סאדאת) מאה אחוז בסדר” … “אבל לא נראה לי הגיוני שגם הם (כוחות הביטחון) לא חשבו על זה קודם”.

“מה לא חשבו על זה, שמעת איך ויצמן צעק על הרמטכ”ל…” עובד הגן על הרעיון.

“אף אחד לא מוכן לזה… אני אומר לך, עומד להיות משהו רע, אפילו אולי רע מאוד !” – פתאום עמיחי נשמע מאוד היסטרי, למרות שהייתה לו סיבה אמיתית להיות כן.

“וחוץ מזה” המשכתי אז אני…”שמעתי מערן שאח שלו נשאר שבת בתעלה…”

“… גם האח הגדול של מיה…” הוסיף עמיחי.

מאיפה שאבנו את כל הפחד הזה?  ומעבר לכך את כל המוטיבציה הזאת ?

אני לא חושב שאני זוכר, או רוצה לזכור. אפשר ששאבנו את הכל מהסביבה, ואולי אף היא לא הייתה לגמרי שפויה… שקועים בתוך ביצת קו בר-לב, נטופי סרחון התגוננות, אותו העלנו לרמת אומנות. לא ידענו מהו שלום, הרי אף אחד לא לימד מה זה. שום מורה, שום מפקד בתנועה, לא דיברו על זה מעולם, כולם ידעו הרי איך צריך להיות להראות ולהתנהג והרי הם ניצחו בכל המלחמות אז בעצם למה לשנות ?

ביום שישי קבענו להיפגש במגרש כדורסל לשחק כדורגל, היינו תשעה כשאז בדיוק הגיע אודי מהאזכרה של אחיו עם פנים אדומות. לי היה ברור פחות או יותר שהוא בכה. ורק בגלל שהיינו יותר חזקים מהקבוצה השנייה, אודי הצטרף דווקא אלינו. למרות שידענו שהוא שחקן ממש חרא, אבל אחרי שהוא בא מהאזכרה של אח שלו, לא יכלנו להגיד לו לא, ו… אף אחד לא רצה להתווכח או סתם ככה לריב!

עובד עמד בשער שלנו, ועצר כדורים כמו ויסוקר, רק שויסוקר זינק על דשא ועובד זינק על אספלט. הובלנו 3-2 כשאז בדיוק הגיעו הגדולים ומיד העיפו אותנו מהמגרש. מעניין חשבתי שאני אהיה גדול, מה אני יעשה לילדים הקטנים שישחקו במגרש כדורסל כדורגל?

הלכנו לבית של עמית לשתות מיץ פטל קר, שאימא שלו הייתה מכינה הכי טוב במושב. אודי הצטרף אלינו כמו איזה חלק של פאזל לא מתאים. בחוץ היה שקט, שקט של יום שישי אחר צהרים. אהבנו מאוד את יום שישי, בעיקר בגלל שסימן לנו חופש של סוף שבוע שהתחיל, ויש עוד הרבה זמן עד שהוא ייגמר. מהקצה של המושב אפשר היה כבר לשמוע את המוסיקה חסידית  של תנועת חב”ד, מוסיקה שיצאה מתוך רמקול שהיה מחובר לאוטו חב”ד שהגיע לחלק נרות של ערב שבת. תוך כדי נסיעה הוא היה גם קורא את שעות כניסת השבת שהתערבבו באותו רגע ביחד עם הקריאות של המואזין מהמסגד בלוד.

“אז הולכים לראות מחר את סאדאת נוחת ?” שאל עמית כשסיים ראשון את המיץ פטל.

“ששששש….” עמיחי בעט בעמית מתחת לשולחן, שלא ידבר על כל העניין ליד אודי. למזלנו הוא היה מרוכז בכוס מיץ שלו ולא נראה ששמע משהו, מתוך הכוס הוא נראה שואב איזה אומץ בשביל להגיד לנו משהו חשוב….

“אתם יודעים מי היה היום באזכרה של רונן ?” שאל אודי בגאווה. שתקנו. נזהרנו לא לעשות צעד לא נכון, אולי אודי יתחרט ולא ירצה להגיד כלום בסוף.

“… המ”פ שלו מהמלחמה” אודי נראה דווקא בסדר כשהוא אמר את זה, אבל אני חיפשתי בו משהו לא ברור, את הלא נורמלי שבו.

“מה הוא אמר על הביקור ?” שאל אותו עובד.

“הוא אמר שעד שהוא לא יראה אותו יורד מהמטוס, הוא לא יאמין לו בגרוש…”

“אז אמרתי לכם !!!” עובד כבר ממש צעק.

“אז אתה הולך לראות מחר את הטקס ?” שאל אותו עמיחי.

“מה פתאום !” אודי אמר את ה’מה פתאום’ הזה כאילו עמיחי הוא זה שלא  בסדר.

“למה ? מה קרה שלא ?” שאל עמית.

“אני לא יכול להגיד לכם, היה לי אסור בכלל לשמוע את כל זה…”

“מה היה אסור לך לשמוע ?” שאלתי.

“עזבו ! לא חשוב….” אודי ניסה להתחמק.

“אודי, יאללה תגיד מה שמעת…!!!” עובד כיפכף לו את הראש.

חלפו שתי דקות בהם נשבענו באימא, באבא ובכל שאר מכרינו, בכל שמות האלוהים והקודים החברתיים שהכרנו אז, רק אז הסכים אודי לגלות ש…

“הוא אמר לאבא שלי, שהוא שמע שבמטוס שינחת מחר, יכול להיות אולי, אולי, אולי שיהיו…

מחבלים !”

השתתקנו.

גוונים של לבן התחלפו על פני הפנים הקטנות שלנו. אודי לא ידע מה אנחנו ידענו… הארמייה השלישית… והתרגילים הגדולים במצרים… וכל שאר הדברים שדוביק ואבא של עמיחי דיברו ביניהם שהיו בטח דברים הרבה יותר חשובים, אבל עכשיו גם היה לנו מקור אחר להצליב, ופעם זכרנו ששמענו שבאיסוף מודיעין, העבודה הכי חשובה היא… להצליב מקורות !

אז הצלבנו…

מכאן והלאה , מה שקרה התגלגל מהר מידי, למרות שהיה לנו  מספיק זמן עד מחר. עמית, בלי הרבה ברירה הצטרף גם הוא, ולא נראה שהייתה לו הרבה ברירה אחרי מה ששמענו…

ביום שבת בבוקר, גנבנו מהפינת-חי את ‘שמשון’ ו’מומו’ – שני החמורים הכי טמבלים שהכרתי עד אותו יום. לא לקחנו אתנו את אודי, אישית לא הייתה לנו שום בעיה אתו, אבל בכל זאת היו לנו רק שני חמורים והיינו צריכים ללכת אתם יותר מעשרה קילומטר עד לשדה תעופה.

טוב מאוד שהמטוס נוחת בשבת, בגלל שככה לא היינו צריכים להבריז מהלימודים, לא שזה הייתה בעיה כל כך גדולה, היו לנו מספיק אישורים מזויפים מהפעם האחרונה שפרצנו למרפאה, אבל בשביל מה סתם להסתבך ביותר ממשהו אחד ?

בשעה עשר בבוקר יצאנו.

לא לקחנו אתנו מים בגלל שיכלנו לשתות מה’שיברים’ שבדרך.

לקחנו את הציוד – ארבעה פנסים ופטיש חמש קילו.

אני ועובד רכבנו על מומו, ועמיחי ועמית רכבו על שמשון, בבוקר של יום שבת זכרנו לתת להם הרבה לאכול, שיהיה להם כוח ללכת, ויותר חשוב – שלא יעצרו ליד כל שיח, ככה לא היינו מגיעים בחיים גם אם סאדאת היה נוחת בשבת הבאה.

“מי ינצח בימק”א ?” שאלתי.

“שיצאנו מהבית המשחק עוד לא התחיל…” גילה לנו עמית משהו שידענו כבר.

“עודד בטח יתקע להם שניים לפחות” עובד דיבר אל עצמו.

“מה אתה מדבר, אורי מלמיליאן מכניס את דויד לביא ועודד מכנס בכיס הקטן” הגן עמיחי על בית”ר.

“בית”ר תיקח !” קבע עמית כאילו כבר שמע ממישהו מה הייתה תוצאת המשחק.

“נתניה תנצח 1-0 , אתה אפילו לא יודע מה שת’מדבר”. עובד נשמע כאילו הוא ממש נעלב.

“ומה אתה אומר ?” פנה אליי עובד כשחיפש מישהו לצדו.

“תיקו, יצא תיקו” אמרתי, ונראה שהחברים שלי התרגזו עלי אפילו יותר בגלל שלא נקטתי עמדה.

התכסיס שעמדנו לבצע נוסה פעמיים בעבר, אבל רק פעם אחת הוא הצליח. סיכויינו היו חצי – חצי.

“מי עומד הפעם ליד המחסום?” שאלתי וידעתי שהפעם את התפקיד החשוב  אף אחד לא ירצה.

אולי הוא לא מבלף ? שאלתי בשקט רק את עצמי.

ולעזאזל, מה יקרה אם יתפסו אותנו, הפעם זה לא סתם שבירת עציץ, הצצה לתוך המקלחות של התיכוניסטיות, או איזה התעללות תמימה בחתולים.

הסתכלתי בפנים של החברים שלי והיה לי ברור שגם הם חושבים אותו הדבר, אבל כל אחד מאתנו פחד הכי הרבה להראות את הפחד, ידענו כבר אז לשמור את הפחד עמוק בתוך הבטן, שלא ידע בחיים לצאת החוצה.

“מי מתנדב?” שאל עמיחי כאילו הוא ‘בבון’ – המדריך שלנו מהתנועה.

 “נעשה הגרלה” הציע עובד.

“אבל אין לנו נייר ועיפרון” ביטל עמית את הרעיון עוד לפני שעובד הספיק לסיים ת’משפט.

“אז תחרות” – הצעתי.

שלושה פרצופים הביטו בי במבט של הסכמה ועובד אפילו חייך אליי חיוך ממזרי, בגלל שכל מה שהיה קשור לספורט, עובד היה הכי טוב.

עשרים מטר מהפסי רכבת, סימנו קו ארוך ברצפה, אז… כל אחד בתורו, זרק את האבן חצץ הלבנה, מהפסי רכבת לקו שסימנו. עובד היה כרגיל הכי קרוב, אבל הוא דווקא בחר את התחנה הראשונה – עם הפטיש ‘חמש קילו’, בעיקר בגלל שאצלו, כמו שאומרים הגדולים, הביצים יותר גדולות מהשכל.

אחריו יצא עמיחי, אחריו עמית ואני… אחרון, אני יחד עם המזל המחורבן שאף פעם לא עוזר לי בכלום.

“טוב, אם הוא נוחת בשמונה בערב, אז בגין בטח יגיע שעה קודם וזה נותן לנו שעה להתארגן”. עמיחי דיבר כאילו הוא באמצע מבצע אנטבה כשהוא החזיר חזרה לתיק  את השעון מעורר שהביא במיוחד מהבית.

באותם ימים, הייתה כניסה אחת לשדה תעופה בן גוריון, לא חשוב אם היית מגיע מתל אביב, או מירושלים, היית חייב לעבור דרך כביש שעליו עברה מסילת רכבת משא.

את החמורים קשרנו לאחד העצים וקבענו שלא חשוב מה קורה, שכולם נפגשים בתחנה של עובד.

השארנו את עובד עם הפטיש חמש קילו, והמשכנו שלושה לאורך המסילה. אחרי כמעט-קילומטר עמיחי עצר, ככה שהוא יוכל לראות את הפנס של עמית מצד אחד ואת הפנס של עובד מהצד השני.

“…תיזהרו הא ?” – עמיחי סיים להסביר כל מה שהיה לו לומר, כל העסק חשבתי, ירד לו קצת יותר מידי לראש.

“הי ילדים !” מישהו קרא לנו מאחת הגבעות “מה אתם עושים כאן ?” שוטר מג”ב עם עוזי שהיה מכוון אלינו.

“הולכים לראות את סאדאת מגיע” – עמית ענה מיד.

“לא תוכלו להיכנס, תחזרו חזרה הביתה”.

“בסדר, בסדר…” ענינו לו והמשכנו מהר ללכת באותו הכיוון, הוא  לא ידע מה אנחנו יודעים, הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות, ואנחנו את מה שאנחנו.

“מה אתה אומר שנצליח?” – שאלתי.

“בטח שנצליח, רק שעובד לא יירדם לנו שם על המפסק”.

“… ומה אם סאדאת לא מבלף ?”

“מה מבלף ? אתה היית  יחד עם עמיחי ועובד – ‘מחבלים, מחבלים'” – עמית חיקה את ההיסטריה של עמיחי, והאמת גם קצת שלי.

“טוב, ת’יודע, גם אם הוא לא מבלף, אז מקסימום ראש הממשלה רק יאחר לטקס – לא יקרה כלום” – ניסיתי להרגיע את שנינו, אבל במיוחד את עצמי, בעיקר בגלל התפקיד שהייתי צריך לעשות.

“טוב, כאן זה מספיק” עמית הסתכל אחורה וראה מרחוק דמות שהייתה  צריכה להיות שייכת לעמיחי.

“יש לנו בערך שעה עד שהוא מגיע” הסתכלתי בשעון מעורר של אימא של עמיחי, ועמית בדק אם הפנס שלו עובד.

“בלי פחד הא !” עמית צעק אליי כשהייתי כבר ממש מרוחק.

“אל תישן !” צעקתי לו חזרה כששמתי לב שהערב מגיע ומתחיל להחשיך.

וככה כמו שהמשכתי ללכת, ככה המחשבות הפריעו לי עוד יותר, כאילו הן מנסות לשים לי רגל קטנה ולהפיל אותי בכוונה על החצץ.

למה לא זרקתי את האבן קצת יותר קרוב… אבל רגע, אולי הוא באמת לא מבלף, אולי אנחנו עושים פה שטות גמורה.

“הי ילד !” צעק אליי מגבנ”יק אחר, הוא היה גם עם עוזי.

“מה אתה מחפש כאן ?”

“שום דבר… ” חיפשתי את המבט הכי תמים שיכולתי לתת לו.

“אז אין לך מה לעשות פה !” הוא צעק אלי חזרה.

מאיפה אתה יודע בכלל, אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת, וכמו שהמשכתי גדלו יותר החיילים שראיתי, אולי הם יודעים בדיוק כמוני מה הולך לקרות, לא נראה שהם לא מוכנים, יש כאן מספיק כוחות ביטחון.

הסתכלתי אחורה ובדקתי אם אני רואה פחות או יותר את עמית, הוא נראה  יושב על המסילה ומסתכל בי מרחוק. אבל אולי הוא כן מבלף, ובאמת יש מחבלים במטוס כמו שהמפקד של אח של אודי אמר, המפקד שלו בטוח לא טיפש וגם לא הרמטכ”ל.

הגעתי למחסום, היו שם לפחות שלושים שוטרים וחיילים יחד איתי, הייתי אומר שלמרות שהייתי מאוד קטן, הייתי פחות או יותר בולט.

כששאלו אותי – ‘ הי ילד, מה אתה עושה כאן ?’ עניתי שבאתי לראות את ראש הממשלה והם היו ממש גאים בי, לא ניראה שידעו מה אני ידעתי, ולא ניראה  גם שהם יודעים מה שאנחנו עומדים לעשות.

בשש וחצי היה כבר חושך לגמרי, נשארה לי עוד חצי שעה בערך לחכות וזאת הייתה, אני חושב,  החצי שעה הכי ארוכה בחיים שלי בתור ילד, ואפילו בתור מבוגר.

קצת אחרי השעה שבע בערב, ראיתי מכיוון הכביש הראשי שיירה ארוכה של אורות כחולים מהבהבים. חציתי מהר לצד השני של הכביש והקפדתי לא לרוץ , שאף אחד לא יחשוד בי, או ישים לב, היד רעדה לי מרוב פחד ולא הייתי בטוח שאני בכלל יצליח להוציא את הפנס מהתיק.

ומבלי שאף אחד יראה, הבהבתי לעמית כמו שקבענו – שני הבהובים לכיוון שלו, ומיד ראיתי שני הבהובים חוזרים אליי, החזרתי שלושה וכיביתי מיד את הפנס ועמדתי לברוח כשאז שמעתי –

“הי ילד, מה זה !” הרגשתי שאני עומד להתעלף.

“בוזגלו, תבדוק אותו מיד” אחד מהקציני משטרה צעק, רציתי לרוץ, אבל היו שם יותר מידי שוטרים מסביב, פשוט קפאתי על המקום. בדיוק שבוזגלו הגיע אליי, רעש הפעמון של המחסום הקפיץ את כולנו, ואורות מהבהבים בצבע כתום התחילו להשתולל, המחסום התחיל לרדת לכיוון של הכביש.

“לעזאזל, באה רכבת” צעק אחד הקצינים.

“מה קורה עם הילד ?”

“יש לו פנס ושעון מעורר…” עכשיו כבר המחסום-רכבת היה לגמרי למטה והשיירה של ראש הממשלה נעמדה קרוב לידי כשהאורות הכחולים התערבבו בצבע של האורות הכתומים. המכונית הכי יפה שנעצרה בדיוק לידי, הייתה מכונית קאדילק שחורה ומבריקה, שיש רק לראשי ממשלה.

“ילד, מי זה היה זה שסימנת לו עם הפנס לפני כמה שניות ?” צעק עליי הקצין משטרה, והאמת הוא נראה לי מישהו שאני מכיר, מהאזור,  אבל באותו רגע זה לא היה חשוב כל כך בגלל שהוא היה עצבני ולא היה מעניין אותו כלום, הוא עוד רגע היה מחטיף לי מכות, אפילו אם הוא היה שוטר… הרגשתי לאט את הדמעות מתחילות לנזול לי על הלחימחב… לא יכולתי לדבר, הכל היה רק רעש אחד גדול אחד. רעש של הסירנות של השיירה של ראש הממשלה שהתערבבו ברעש של המחסום רכבת, ומסביב אפשר היה לשמוע צעקות של שוטרים, אחרי עשר דקות הם רק הבינו שלא באה רכבת, אז הם הבינו שמשהו באמת לא בסדר, חלק מהם  ניסה להרים את המחסום בידיים אבל הם לא הצליחו, אחרי זה הם ניסו לשבור אותו, אבל הם גם לא הצליחו.

הדרך הייתה חסומה לגמרי, מי שרצה להגיע לשדה תעופה היה חייב לעשות את זה ברגל. לא הייתי בטוח במה שקורה מסביבי, היו המון צעקות והכל כבר היה בלגן אחד גדול שאפילו בתכנונים הכי גרועים שלי לא חשבתי שככה יהיה, הצעקות התגברו, אנשים גדולים עם חליפות שנראו קטנות עליהם בגודל, התחילו לצעוק על השוטרים והחיילים, הם, שלא היו כל כך אשמים, העבירו את כל האשמה אל מי שעמד בצד של הכביש, מוקף בכמה שוטרים… ו…

בכה.

אחרי חצי שעה של רעש וצעקות נגמר לכולם הקול ולי נגמרו כל הדמעות לעשר שנים הבאות. הם אפילו ניסו לסמן עם הפנס שלי לעמית, שידע מה הקוד שלי, אבל אני לא יכולתי לעשות כלום, אפילו שבהסתכלות לאחור התחרטתי על כל העניין. לא יכולתי לדבר, או לזוז.

וכמו בהילוך איטי, בסרט מתח מפורסם, נפתחה הדלת של המכונית הכי גדולה שראיתי בחיים שלי עד אותו יום, ומאותה מכונית ענקית יצא איש קטן שלא ידעתי שאפשר לפחד ממנו יותר מכל האנשים הגדולים האחרים שהיו מסביב.

“איפה החכמולוג הקטן ?” הצלחתי לשמוע אותו שואל את האיש צבא עם הדרגות של כמעט רמטכ”ל.

“שם…” – אחד מהם הצביע עליי ואני השפלתי מבט לרצפה, כאילו לא שמעתי שום דבר.

במטוס שהגיע בטיסה ישירה מקהיר לא היו מחבלים וגם לא דברים מסוכנים אחרים, בניגוד לתחזיות פרועות שהועלו, נמצא בו נשיא מצרים, ומעבר לכך מתברר שהוא אפילו הגיע לעשות שלום.

באותו ערב מפורסם של ה19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה בהיסטוריה באופן רשמי, מנהיג ישראלי ומנהיג מדינה ערבית. לאותם שני מנהיגים גדולים היה הרבה על מה לדבר. אך למר מנחם בגין היה באותו ערב גם סיפור קטן להוסיף, סיפור קטן וטרי שלו אדון סאדאת לא היה מוכן.

ביום ראשון גילינו שבאצטדיון ימק”א בירושלים ניצחה בית”ר 2-0. אבל אותה עונת כדורגל של שנת  1977-78הייתה שייכת כולה למכבי נתניה ועודד מכנס, זאת הייתה הפעם הראשונה בה מכבי נתניה גם לקחה את הדאבל. ביום ראשון שלמחרת, גילינו שבאותו ערב נעקרו כמו בכל שנה, אבל קצת באיחור, טבעות הסלים במגרש כדורגל.

שלהבת עזבה כמה שבועות אחרי, דווקא בדיוק שהתחלנו להתרגל אליה. היא לא הסכימה בשום אופן ללמד ארבעה תלמידים ש’כמעט והרסו לה את תהליך השלום’.

“אמרתי לך כבר” אמר לי עובד – “זה או אני, או שהיא עפים…”

העונש הגיע.

במהלך שנת 1978 התחברנו מאוד עם השרת שייע, ונדמה היה ששייע יזכור את שנת 78, כשנת עבודה לא קשה במיוחד. מאותו יום, לא  נעקרו יותר חישוקי סלים ממגרש הכדורסל בכפר הנוער בן שמן, וגם לא נראה שיעקרו שוב, בעתיד.

חישוקי כדורסל שבורים בכפר הנוער בן שמן ואנואר סאדת – 1977

(מתוך הספר טירופו של מסע או מסעו של טירוף/2003 מאת אלעד פלטין). כל הזכויות שמורות