אוקטובר 2014. כתב : אלעד פלטין.

לפני מספר שבועות התאבדותו של רובין ויליאמס הזכירה לי זיכרון שרציתי לשכוח (משהו כמו יותר מ 10 שנים)

חובש, פרמדיק או רופא רפואת חירום. מלמדים את כולם פרוטוקולים ברורים : A , B, C, D, E….כל עוד הפצוע או החולה, לא חשוב באיזה מצב נורא נמצא, מדביקים לו פרוטוקול ועובדים לפיו.

מתי הדבר קשה יותר ? מתי ששום דבר כבר לא מתאים לפרוטוקול או יכול לעזור. ואז הדבר היחיד שמתאים לו זה… תעודת פטירה.

נסענו “חצי מהר” במשמרת הבוקר הזאת. בתוך שבילי הקיבוץ הצרים, מזכיר הקיבוץ נופף לנו בידיו שנבוא אחריו במהרה, או שלא (?) מכורך נימוס ולא יותר. המזכיר פילס את דרכו אל חדר השינה, חולף בסלון שנצבע בחום עתיק של אבק, בתוך ארון בגדים ענק, כאילו היתה בובה קטנה, תלתה עצמה על אחד מקולבי המעילים, כמו מעיל חורף כבד באמצע יולי החם. סבתא היתה נמוכת קומה. לא יותר מ 1.50. הורדנו אותה בעדינות, כאשר הלשון השחורה משתרבבת החוצה. לא היה צורך לבצע שום פרוטוקול מלבד ולהביא מהניידת טיפול נמרץ את טפסי הפטירה. גופתה עדיין חמה. זה קרה לא מזמן.

על שולחן העץ הקטן בסלון, השאירה מכתב סליחה למשפחתה ולידו את תעודת “חבר הקיבוץ” אותו קיבלה שנתיים לפני קום המדינה. עכשיו היא כבר לא חייבת דבר לאיש. לא היא להם ולא הם לה.

איך סבתא יכולה לסיים ככה חיים ? המכתב נשאר שם על השולחן מלא משמעות. איך זה שבגיל כ”כ מאוחר דווקא הפעם נמאס מהכול. נמאס מלחכות. מת בן הזוג האהוב. כמה כאב, כמה חבל, כמה עצוב. הסתכלתי בארון הבגדים שממנו הורדנו לפני רגע, מעיל סבתא קטנה שהלכה לעולמה והשאירה את תעודת חברת הקיבוץ לידה.

(הבטחתי קצת “לשחרר” “למחברת” – אז אני אני מקפיד לשמור על מינון הוגן)