“תאריך את החופשה בעוד שבוע !” זרק עמית בצורה ברורה. הוא ידע משהו שאני לא הבנתי (כמו מאמן שמכיר את ספורטאיו טוב מהם עצמם…וטוב שכך כאלה הם גם חבריי…)

תודות לאריה אלון (אלוף ישראל באופניים בכל מיני קטגוריות) מצאתי עצמי בקבוצתו המאורגנת של יורם חן, מרחף כרוכב דהוןהיל מגובה 4000 מטר מהכפר Muktinath ועד העיירה Pokhara בגובה 800 מטר במשך 4 ימים, משלג נדיר של מרץ ואזורים חסומים לגישה ועד פלגי מים קפואים של אביב (וזה היה רק חלק מטיול האופניים המאורגן בן ה 11 יום). 

(צילום התמונה מעלה – דני קידר)

…ועל כך תודה רבה ליורם חן. רק שמרבית התמונות שמצ”ב כאן, מתרכזות ברובן מטרק אחר  לגמרי שנעשה לאחר מכן, ברגל, באזור LANGTANG. ומקווה מאוד שהסיפורים יצליחו להסביר או לספר אותם בצורה טובה וברורה יותר.

בנפאל, מדינה ללא גבול ים , שופעת בעיקר נוף הררי קשה, כאילו מכניע אותה מלהתפתח קדימה, כלכלה תקועה אי שם בין ההרים הגבוהים בעולם. מזל שיש עדיין תיירות (תייר ממוצע שמגיע לנפאל מפרנס בין 11 ל 14 משפחות נפאליות). זיהום האוויר בעיר הבירה קטמאמדנו, מאלץ חלק גדול מהאנשים לעטות כיסוי פה נגד האבק והעשן הצפוף שיוצרים המכוניות והאופנועים הרבים, האחרונים כלי תחבורה משפחתי, של 2-4 מקומות, לפעמים גם מסחרי. חוקי הנהיגה בנפאל לוטים בערפל, כמו האספלט שנראה והלך לאיבוד בהרבה פעמים. 

(למטה) תאונת דרכים (בדרך הראשית מקטמאנדו לפוקרה). משאית התנגשה במעקה בטיחות. הציר נסגר למשך שעה ארוכה, עד שהגיע הבולדוזר וטרקטור נוסף . הכול נעשה באיטיות וברוגע, בלי יותר מדי צעקות ורעש, יש זמן בנפאל. (לסרטון/צילם דני קידר אודות החילוץ – כאן)

אופנועים – כלי התחבורה העיקרי והזול בנפאל. בכפרים הרחוקים אופנוע כביש הופך במהרה ל”סופר טנרה” חוצה בוץ ונהרות. בערים, הוא גם רכב מסחרי או משפחתי. (מזכיר מאוד רכבי סובארו טנדר בנגב, 2X4 שעבירים הרבה יותר מכל רכב 4X4 חדיש ועתיר כוחות סוס… נהוגים בידי בדואים)

(למטה) לפעמים מספיקה תמונה אחת כדי להבין מספר נתונים מחרידים  : כיום אוכלוסיית נפאל מונה כ 29 מיליון נפש. מחוץ לנפאל עובדים מעל ל 2.2 מיליון נפאלים (קרוב ל 10% מהאוכלוסייה). בכל יום מוגשות בנפאל כ 2000 בקשות לאשרות עבודה בחו”ל, בעיקר למלזיה ומדינות המפרץ הפרסי. חלק גדול מסורבים אך מצליח לעזוב את המדינה ללא אשרות, כדי לעבוד בתנאי עבדות (בכל שנה מתים מעל ל 700 נפאלים בתאונות עבודה מחוץ לנפאל, הרבה מהם במדינות המפרץ הפרסי).

כמו כן סחר בבנות הוא אחת הבעיות הגדולות של נפאל. כ 15,000-10,000 נמכרות מדי שנה לעבודה במשקי בית, במפעלים ובתעשיות המין (בדר”כ לבתי זונות בבומביי), במקרים אחרים גם בגיל 7-9 לתקופות קצובות של כמה שנים עבור משפחות מקסטות גבוהות כעובדות משק בית. 

(למטה) בג’ומסון, אחת מעיירות צמתי הדרכים של סובב אנאפורנה הנודע, סבתא אחרת מנפצת סלעים לחצץ, זה צריך להתאים בגודלו לאבני חצץ הבנייה המתאימה. פרק היד של סבתא עובד שעות נוספות ומעניין מה צילום MRI יגלה אודות פרק היד ?

ביד שמאל אוחזת סבתא בידית לה מחוברת רצועת גומי רחבה בגובה 5 ס”מ, שם מונחת האבן הגדולה וביד ימין מנחיתים את הפטיש שמנפץ אבן חצץ למידה הנכונה, בדיוק כפי ששילמו ובהתאם למה שביקשו.

בנוגע לתמונה מעלה – מצ”ב לינק לסרטון שצולם מעט מוקדם באותו היום על ידי דני קידר (דניקו) ואולי יצליח להמחיש יותר את הכותרת : עבודה קשה מידי ? או בקיצור עבדות ? – לינק

“אל תנסה לחזור ולבקר שם שוב, תהיה מתוסכל לגלות כמה שום דבר לא השתנה מאז” – אמר לי קורי הבריטי, בידו בירה נפאלית כשדיבר בנוגע לפעילות ההתנדבות שלי בג’ונגלים של גואטמלה מלפני 18 שנה. וקורי, ממרום גילו שחלף ממזמן את ה 60, זו השנה השלישית שלו שהוא שוהה כשלושה חודשים במשך כל שנה, בניסיון להטמיע עבודה עם מחשבים במערכת החינוך הכפרית של אזור Helambo. וכנראה שבציניות המיוחדת שלו מצליח למצוא שביב תקווה משונה לעוד עשייה, למרות התסכול שלו וממשיך להגיע כבכל שנה וגם הוא, בסופו של דבר רואה התקדמות.

(למטה) מטבח – סלון, מחסן וחדר אוכל. התנור במרכז החדר. בית כפרי בסגנון “טיבטי” בכפר Melamchigaon, כפר בודהיסטי, בו בית ספר מאוד מוצלח אליו מגיעים ללמוד מכל האזור, כולל מקטמנדו. בתמונה – הכנה אחרונה לקראת המבחן במתמטיקה. (סוף מרץ תחילת אפריל היא תקופת הבחינות).

החברה בנפאל במצב של שרידות מתמשכת. מרימים את הראש מעל קו המים כדי לנשום בכל דקה אפשרית. מרבית הילדים לא משלימים 12 שנות לימוד. 70% מהילדים אולי ויתחילו את כיתה א’, אבל רק 7% מהם יגיעו לשנת הלימודים העשירית. בנפאל 85% מהתושבים מתגוררים בכפרים המגדלים בעיקר גידולי מחייה אישיים כשאת העודפים הם מוכרים בעיר הסמוכה, לקנות מוצרי יסוד אחרים כגון סוכר, סבון, סיגריות, תה, מלח וכיו”ב. עיקר הכלכלה נעשית במזומן, כך שגביית המיסים כמעט ובלתי אפשרית. סחר החליפין הזה יצר בנפאל רשת צפופה של דרכים שבהם משתמשים סוחרים, סבלים (שרפה) ושיירות של פרדות.

(למטה) “בינדי” בצבע שחור מסמל בדר”כ אובדן. נשים נשואות “עונדות” בינדי בצבע אדום (יחד עם זאת נשים צעירות רשאיות לענוד בינדי באיזה צבע שירצו). סרטון פרסומת מצחיק למרקר צבעוניים – כאן

19-21 – הגיל הממוצע בוא אישה בנפאל יולדת את ילדה הראשון.

(למטה) סבל שרפה בוגר סוחב למחייתו בין 20-30 ק”ג ציוד למרחקים של 10-20 ק”מ ביום וטיפוס שלפעמים מגיע למעל מ 2000 מטר ביום, מרוויח בין 700-1000 רופי ליום (7-10$) לא כולל הסמים (קוק) שלפעמים בהם צריך להיעזר מול העומס הרב. בתמונה מטה, סבל שרפה (בוגר) סוחב מעל ל20 קילו ציוד בטראק של שבועיים. אך כמובן הטכנולוגיה הגיעה גם לנפאל ותוך כדי הטראק בודק השרפה את הקליטה בסמרטפון הסיני – “מי תייג אותי בפייסבוק ?”

(למטה) למי שמעט מקובע יותר מדי בראשו, זה בדיוק כמו שאימא חוזרת מהסופר עם סל מצרכים ברכב. בתמונה אימא חזרה מהיער לאחר שגדעה עצי הסקה.

(למטה) צעירים בני 16 – מקפידים שיסחבו בגיל צעיר לא יותר מ 12-15 קילו. בתמונה – מזון לבהמות היאק בהרים הגבוהים.

כמו “גרינגו גאה” שמטייל לבדו הייתי חייב לבדוק את כל עניין הסבלות (לא סיבולת). 15 קילו זה לא קשה כמו שזה נשמע, רק המתקן צוואר הזה עם החבל זה לא הדבר הכי נוח בעולם (וכן, השניים הצעירים לא עמדו כל כך טוב בקצב במשך שעתיים טיפוס, אבל מה הם היו נחמדים כשזכיתי בחלב יאק טרי וטוב – משקה אותו מעט מאוד ניתן למצוא בהרים הגבוהים).

באחד מבתי התה על מסלול הטרק קניתי מעט מצרכים להמשך היום (במחיר מופקע ומובן למדיי בגובה שמעל ה 3000 מטר). מלמעלה שמעתי צעקות כועסות בעברית. אב וביתו, מטיילים ישראלים בהובלתו של סבל שרפה. הורדתי מהמצח את משקף המשקפיים ואת התרמיל הקפדתי להשאיר על הגב בגלל הכתובת בעברית על החולצה. “אני בחיים שלי שלי לא הייתי בבית שימוש כזה מסריח ומגעיל” בכתה הבת, סביב גיל 20-22 שנראה והתנהגה כאילו ציפתה לטיול בת מצווה בניו יורק, לובשת טייטס שחור הדוק וחולצה מותאמת אף היא, כדי להסתיר את אחוזי השומן ?. חייכתי לעצמי כשמצצתי בעונג  חטיף אסור בטעם שוקלד Mars ביחד עם בקבוק הFANTA, שניהם במחיר מופקע. האב התיישב אדום מכעס או משמש, או משניהם והתעלם מהערותיו של השרפה, כאילו הוא במסע הכנה לצבא ומכין בסבלנות יעדי כיבוש חדשים לביתו, או יעדיי שיחה עליהם רצה לשוחח איתה ?  אנחנו כאלה מגוחכים כשאנחנו כועסים, חבל כשאנחנו כאלה, אנחנו לא מספיקים להביט מספיק לצדדים ולהתרשם מהנוף, האנשים. הרעש בראש מונע מאיתנו להקשיב, במקום זאת רק שומעים רעשים לא ברורים ומספרים סיפורים כאילו היינו באמת באותם מקומות.

שלג נדיר בתקופת מרץ 2015 חסם הרבה מעברי הרים גבוהים בנפאל. דבר שהצריך אותנו לשנות את מסלול הטיול אופניים באזור אנאפורנה (בהדרכתו של יורם חן) וכמו כן גם מעבר Lauribina שהפך את הטרק למעט יותר מסוכן ומעייף כאשר אנחנו מחליקים במהלך הטיפוס (גובה 4600 מטר) לתוך שלג טרי ועמוק בגובה המותניים (ללא ציוד ייעודי מתאים).

למטה – לכיוון מעבר Lauribina – מעל 4600 מטר. המעבר הגבוה ביותר במסלול.

בבקתה בהרים, בסיומו של היום השני הקשה והמסוכן, פגשתי “באב  ובנו” מארחים מטיילים בבית התה שהקימו, כמוהם גם אחרים על מסלול הטיול, דבר שמקל מאוד לוגיסטית מבחינת סחיבת מזון ושאר עזרי לינה (בעל בית התה משלם לממשלה 5000 רופי בחודש דמי שכירות ומפעיל את בית התה בין 3-4 חודשים בשנה בהתאם לעונה).

צחוקו של הבן היה מאולץ משהו, ידיעתו באנגלית מוגבלת. בן 11, מנקה שולחנות, שירותי “בול פגיעה” כשהטמפרטורה בחוץ צנחה ממזמן מתחת ל 0, מכין ארוחת ערב ומבצע כל מה “שאביו” מורה לו לעשות. מאוחר יותר הבנתי שאין כלל יחסי אבהות בין האדון לילד הקטן. הילד בן ה 11 עובד שם מהיותו בן 9 (מזה שנתיים). משפחתו מקבלת בתמורה כ 3500 רופי לחודש (35$). צחוקו מאולץ, הכרחי, הוא רוצה לשמוח, לנגן בגיטרה המאולטרת, הבעיה שהכול יוצא גס,מבולבל ולא ברור, אין שום פלא. הוא מתכרבל בפחד כשאני מניף יד מעלה שעוברת לידו.

“KE GARNE”  “מה אפשר לעשות” או “ככה זה” – האמרה הפטליסטית השגורה בנפאל, שכל כך מייחדת את החיים בה.  ואולי זה המצב הטוב ביותר שיכול להיות לילד. אוכל יש לו, גג מעל הראש גם כן וגם קצת חברה, או אדון שמשמש לו גם אב. (נראה דווקא שהיחסים בינם יותר דומים לאב-בן מאשר לאדון – פועל, ובמידה והילד סבל מאלימות בעבר, זה ממקום אחר לגמרי).

 

יום שביעי ואחרון בטרק. הרגליים כבר מעט כושלות מאיזהשהיא התחלה לא בריאה של שברי הליכה ברגל שמאל. יום קודם היה יום של בירבור בניווט, קרוב ל 30 ק”מ ומעל ל 2000 מטר טיפוס, כנראה והיום הקשה במסלול, ימים אחרים בשלג ובקרח היו אולי מסוכנים ממנו, אבל בהם היה זמן לנוח ולאכול ובעיקר לשוחח אם הצד השני ידע או לא אנגלית. ואולי זה הכול בסך הכול בכי מערבי של סוף מסתיים בדרכי מטה לטנקונג-באנג’אנג. מאחורי ההרים אור השמש מלטף כמו שמיכה מחממת ומגינה. מצמרות אחד העצים רעש גדול המזיז ברעש גיזום צמרת עץ. חשבתי בתחילה שאיזה קוף או חיה גדולה…אבל לא. זו סבתא מוגלי בגובה 5 מטר ואולי אפילו יותר, גוזמת ענפים טריים למאכל הבהמות. סבתא מוגלי בבוקר שבת, מה עם ביטוח לאומי בנפאל ?

(למטה) את “הבחור” בתמונה מטה פגשתי בין TIMBO ל KUTUMSANG. סוחב על גבו בול עץ במשקל של 30 קילו עם מקל הליכה במעלה ההר. האמת אם הייתי יודע כמה זה שוקל באמת לא הייתי מציע עזרה, דבר שעלה לי ב 10 דקות במעלה ההר. “הבחור” לא הפסיק להודות לי כשהגענו ליעד. קיבינימאט עד עכשיו יש לי עדיין כאבים בצוואר.

ביום האחרון התרחקתי מהמסלול המקורי וביחס ישר גם בתי התה הפכו לפשוטים ועניים יותר. כך גם ידיעת האנגלית והמחירים צנחו מטה. “איפה השלט של הלודג'” התעניינתי מותש. על עמוד המכולת-לודג’ נכתב בקטן – Lodge Pati Bhanjyang” הממשלה דורשת 500 רופי לחודש בעבור שלט גדול, אז זה פחות כלכלי”. הארוחה הנפוצה במטבח הנפאלי הוא Dal-Bhat. משמעות הDAL זה מרק וה Bhat זה אורז מעודה. הDAL מבושל עם בצל, שום, ג’ינג’ר, צ’ילי, עגבניות, או תמרהינדי, בנוסף לעדשים או שעועית. הוא מכיל עשבי תיבול ותבלינים כגון כוסברה, גרם מסאלה, כמון, כורכום ומתכונים אחרים שיתנו בהתאם לעונה, יישוב, קבוצה אתנית ומשפחה.

למטה – מטבח מעט “מפואר” יותר באחד מבתי התה בLauribina , התנור הוא מרכז העניינים, כמעט תמיד.

למטה – צילום של יורם חן (נגמרה לי הסוללה במצלמה)

למטה – 2 צילומים בעזרת הסאמסונג 4 מיני. (הרבה פעמים לא היה לי כוח להוציא את המצלמה הגדולה והטלפון הצליח לעשות עבודה מספיק טובה, נראה לי)

הצילומים נעשו במצלמת Nikon D80 עם עדשה מקרטעת אך מספיק טובה 18-200מ”מ ED. העדשה היתה מעט איטית בחשכה, אז פשוט לא התעצלתי להפעיל את הפלש ובפעמים אחרות שהתעקשתי לא להשתמש בו, אלתרתי לי חצובה. בהרים צריך להסתפק במה שיש (והטיול לא הוגדר כטיול צילום, אלא בסה”כ טיול). בדר”כ יותר פעמים היתה חסרה לי איכות העדשה מבחינת החדות, המהירות והתאורה, מאשר ה 300 מ”מ (שלצילומים מתוך רכב עומד יכול להיות מצוין). העדשה הרחבה והמהירה (18מ”מ) מביאה תוצאות מדהימות במידה ומצליחים “לייצר” קומפוזיציה טובה.

לשאר הצילומים שלא הועלו במאמר :  לחסרי הפייסבוק –  גלריה בגוגל+ כאן

ניתן גם לראות בפייסבוק – קובץ 1 (אזור קטמאנדו) קובץ 2 (מסע האופניים באנאפורנה) קובץ 3 (בדרך לדונצ’ה) קובץ 4 (GosainKunde Trek) קובץ 5 (2 GosainKunde Trek) קובץ 6 (Halembo Trek+GosainKunde)  וקובץ 7 Halembo Trek. סה”כ 451 תמונות נבחרו מתוך למעלה מ 1100-1200 תמונות שצולמו.

שורה תחתונה. עזבו אתכם מיעדי חופשה כמו אירופה וניו יורק. קחו כדור אומץ קטן וחפשו מסלולים קצת יותר מעניינים, בהתאם לעונה. זה הרבה יותר פשוט וכיף ממה שזה נשמע באמת (וכן, לפעמים גם שבוע עד עשרה ימים יכולים להספיק. לא צריך להיות בן 20 וקצת בשביל זה).