ערב ראש השנה של מזמן (אמצע שנות ה 70 בראשון לציון הישנה) הייתי ילד קטן בן 4 או 5. בראשון לציון הצעירה שדמתה בגודלה, יותר לישוב שוהם. בתים של 3 או 4 קומות וקצת אחרים שמגיעים ל 7. אחרי זה נבנו בנייני כרמית שהגיעו ל 14 אני חושב. זה היה ממש כולבו שלום בשבילינו הילדים.
סבא אברם. חילוני גמור. בתכלס. שלפחות או ברוב ילדותו גדל ולמד בתוך “חדר” חרדי פולני. ידע טוב מכולם את כל הלכות הדת היהודית והחגים ועוד ועוד. יותר ממרבית החילונים שסבבו אותו. אך מכיוון שכבר לא היה דתי אדוק כבילדותו, שימש בהתנדבות כשמש במספר בתי כנסת בעיר ראשון לציון. מביא…מסדר…תורם מכיסו…ועוד כל מיני דברים שיכול היה לעשות ביוזמתו “ושאף אחד לא יפריע לו. או יהרוס לו” כי הוא ובטח אנחנו, הנכדים. ידענו שהוא יודע טוב מכולם.
אחד מבתי הכנסת עליו סבא אברם היה אחראי, היה בעצם בית כנסת מאולתר וזמני לחגים בתוך אולם כדורסל מכבי. מול קולנוע נאמן בזמנו. או בסמוך ליקב הגדול שמעבר לכביש. היכן שבעצם נמצאת עיריית ראשון לציון, כיום.
יחד עם עופר, בן דודי הגדול, הצטרפנו לסבא לעזור בערב ראש השנה לסידורים אחרונים בבית הכנסת של אולם מכבי. כנראה בגלל שהבלגן שעשינו בבית של סבתא בהכנה לחג, היה כבר בלתי נסבל. אז עדיף היה להפנות את האנרגיה לדברים פרובקטיבים וסבא אברם היה אדם פרקטי. אחרי שסידרנו את כל הספסלים והכיסאות באולם ספורט. סבא הציב את ארון הקודש במרכז האולם. בדק את ספרי התורה. ואנחנו עזרנו עוד בניקיונות. עד שנמאס והתחלנו לשחק במחבואים. עד שגם זה נמאס. יצאנו החוצה והשארנו את סבא לסידורים אחרונים.
עופר, שהיה גדול ממני ב 3 שנים. היה מנסה עליי כל מני דברים. ואני כבן דוד צעיר. רציתי להוכיח לו שאני טוב, חזק וחכם בדיוק כמוהו. בחוץ עמד מתקן לחניית אופניים. זה שמכניסים אליו את הגלגל הקדמי.
עופר השוויץ לי איך הוא מכניס בעדינות את הראש פנימה ומוציא אותו חזרה החוצה בלוליינות. ניסיתי גם אחד אחר שהיה ממש צר שעופר לא הצליח. “הא הא ! בוא נראה אותה בזה” התגריתי בו.
עופר ניסה ולא הצליח.
התקדמתי הלאה לאחד ממש ממש צר…הכנסתי את ראשי והופ, אני כאילו גלגל אופניים…אבל רגע…לעזאזל…הסתבכתי והמתקן הצר היה גם קטן וככה לא הצלחתי להשתחל החוצה. תקוע עם הראש בתוך מתקן אופניים מנסה את כל הזוויות להיחלץ אך לשווא.
לעזאזל. עופר מנסה לעזור ולמשוך אותי : ” אאאאאאאייייייי” אני צועק אליו. הוא מנסה גם למתוח את הברזלים עם הרגליים.
ואני תקוע כמו גזר באדמה.
“אוף…סבא עוד רגע מסיים רק שלא יגלה” שיתפתי את עופר ממה שאני הכי הכי מפחד.
תקוע, עצבני ומטופש בתוך מתקן של אופניים.
ערב ראש השנה…השמש כבר החלה לצלול לכיוון ערב החג והשמיים נעשו אדומים כאילו ידעו שזה באמת ערב חג מיוחד, ורק אני מנסה להרוס אותו לכולם.
סבא אברם יצא….
“מה אתם עושים לי כאן ?! קונצים?!” הוא כמעט לחש בנהמה פולנית. הוא לא היה צריך לצעוק כדי להסביר שהוא רותח מכעס.
סבא אברם היה בן אדם חזק. הוא ניסה לכופף את הברזלים בידיו…אך ללא הועיל.
“אתם מוכשרים” הוא פנה לעופר כנכד הבוגר יותר (והוא היה בסך הכול בן 7 או 8)
מכבי האש ראשון לציון הגיעו יחסית מוקדם. בלי סירנות או רעש. בכל זאת ערב חג שעוד מעט הגיע.
עם לום גדול ומכשיר שנראה כמו מלחציים הפוכות. קצת סבון כלים מאחת השכנות ופטיש גדול, הם הצליחו להרחיב את הפתח והראש שלי הפלא ופלא החליק החוצה.
האוזניים שלי בערו מכאב.
מזל חשבתי. עוד מעט כל המתפללים היו באים והייתי עושה בושות לסבא אברם.
יומיים לאחר מכן. בראש השנה השני, הגענו בשביל לשמוע איך תוקעים בשופר.
כמובן שהשתוללנו בחוץ, כי לא ממש היה לנו סבלנות לכל התפילות.
סבא אברם הזהיר אותנו להתרחק מהמתקן אופניים. למרות שהפעם כבר היה מלא באופניים של ילדים.
בהמשך הערב לאיש שהיה צריך לתקוע בשופר…לא היה מספיק כוח. הוא הצליח להוציא רק קול חלש כזה מהשופר שסבא אברם צחצח ושמר לקראת ראש השנה.
סבא אברם התקרב וביקש מהאיש בנימוס שהצליח להוציא קול חלש כזה….”תביא לי …תביא לי רגע”
סבא אברם קירב את שפתיי השופר לשפתיו, ניפח את לחיו ו…..תוןתותתותותותותותותתתתותו.ו.ו ו.ו.ו.ו..ו.ותתתתתתתתתווווווווווווו.
ועוד פעם…..
תותותותןתוווווווווו……….
היינו כל כך גאים בסבא אברם.
הצוואר שלי עדיין כאב מערב חג ראשון. אוזן שמאל היתה נפוחה ואדומה קצת.