“תעשה. פשוט תעשה”.
(סבא אמי וחמש פגישותיו עם השטן – 1939)

אלעד פלטין (ינואר 2025)                                        

לזכרו של נפתלי פלטין – סבא אמי. איש מעשה שלא ידע לספר

לקבור הכול ולשכוח.
כמו אוצר סיפורים שאסור לספר, או לשאול. זה היה סבא אמי.

איש מעשים שלא ידע או רצה לספר.
העדיף לעשות ולשתוק.
לאנשי מעשה קשה לדבר, להסביר. מנהיגים במעשים, קשה לעמוד בקצב שהם מכתיבים. 

היה לי מאוד נוח  לקבור את הכול, גם אם כבר חלק ידעתי. לעמוד כמו פסל המשך למה שאינינו כבר. נגמר ונקבר. מת.
לעמוד בטקסים ולעשות קולות של שקט רועש, חומה איתנה במלט יגון ואימה שלא יודעת לבכות, לתרץ או לומר חולשה.

ב 1997 חזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה שנגמר סתם כך במקרה. רציתי להמשיך לאזורים אסורים. חשבתי על דרכון אוסטרי או צ’כי שיעזרו. הכול אינטרסים, נכין “לימונדה” מכל השואה הזאת (1997). אצל סבתא מטה חפרתי בכל מני ארגזים ישנים והיא עשתה פרצופים כאילו אינה מבינה. דווקא הרגשתי שהיא כן מבינה (וידעה לעשות זאת הכי טוב שהיא כאילו “לא”) עד שבין כל שכבות האבק של ארגז קרטון ישן, בניילון שמור גיליתי נייר פרגמנט דק, רשום בדיו מכונת כתיבה ישנה. 

התאריך 1945 :

Dear Mrs. & Mr. Faltin

We are sorry to inform you that despite our big search

We did not found any trace to your daughter – Adina or Matilda’s Parents.

United Nation 1945

אלה היו ההורים של סבתא מטה. איתם השאירה סבתא וסבא את עדינה התינוקת ב 1939 בריגה שעוד לא נכבשה על יד הנאצים. לאחר שסבא אמי ביקש מאייכמן, אדולף אייכמן, רשות לסבתא להעביר את התינוקת עדינה לריגה להוריה של סבתא.

הסתכלתי על סבתא בכסא הנדנדה מול הטלויזיה, כאילו לא מתעניינת במעשיי ופשוט החזרתי חזרה את נייר הפרגמנט לניילון. שתקתי. לא מצאתי שום פספורט אוסטרי, צ’כי, או ליטאי. או כל משהו אחר שיוכל לעזור באינטרסים שלי. ככה שלא רציתי לפתוח את הסיפור, בדיוק כמו שסבא ביקש, או  העדיף.  לא רק הוא, גם סבתא.

“איזה פתרון זה לשלוח את הילדה ללטביה ? כמה זמן יעבור עד שנגיע לשם ? אתה חושב שיש לך בכל העולם מקום אחד בטוח בשבילה ? אידיוט שכמוך !” צרח עליו אייכמן (אדולף אייכמן) 

דברים אלו נאמרו בפגישה הרביעית של סבא אמי עם אדולף אייכמן ב1939 בפראג הכבושה. הנהגת בית”ר החליטה שאסור יהיה לקחת ילדים במסע העפלה לארץ ישראל וסבא אמי כמנהיג מבצע ההעפלה לא יכול היה להיות יוצא דופן. מהכיבוש הנאצי את צ’כייה במרץ 1939 ועד אוקטובר אותה שנה, נפגש סבא אמי חמש פעמים עם אייכמן בפראג (וגם עם מפקדו הבכיר יותר – ריינהרד היידריך – אחד מבכירי המשטר הנאצי ואחד האחראים המרכזיים לתכנון וביצוע השמדת היהודים בשואה). העולם אז (1939) מוכה הלם מהכיבושים הנאצים ללא קרב. 

הפתרון הסופי (ועידת ואנזה) לא היה עוד. הנאצים חיפשו דרכים רבות להפטר מהיהודים באירופה וסבא אמי נשאר הנציג היהודי היחידי של תנועת בית”ר (שאר ההנהגה ברחה). הוא נשאר לבדו ונשאר לנהל את המו”מ מול ראש המחלקה היהודית ב SS – סא”ל אדולף אייכמן.

לרגל יום השואה הבינלאומי שחל בסוף חודש ינואר, החליטה אחותי כרמית (התאומה לענב, אחותי) לתת הרצאה מנקודת מבטו של סבא אמי, שמעולם לא סיפר או דיבר. הרצאה בגוף מדבר, ראשון. שהיתה יפה ומרגשת כאילו היה זה סבא עצמו שמספר את הסיפור שמעולם לא שמענו.
וכרמית עשתה את זה טוב. ממש טוב (ולא בגלל שהיא אחותי).

סבא אמי היה בן 29 בפראג הכבושה. מעברו השני של השולחן ישב קצין SS שהתמנה לא הרבה קודם למפקד “המחלקה היהודית”. בשקט מקפיא נפתחו מגירות עץ כבדות ונסגרו, אייכמן חיפש משהו. “הנה יהודי, קרא את זה !” הושיט אייכמן לסבא את עיתון “דבר” עיניו מתרוצצות –
“זו השפה שלך לא ? יהודי ?!”
“למה אתה שותק ?” הרים אייכמן את קולו אליו “אההההה, אתה לא יודע עברית ! ואתה רוצה לנסוע למקום בו אינך יודע את השפה ?….אולי תדבר גרמנית ? גרמנית שפה יפה ! השפה הכי יפה בעולם!  לא ? למה אתה שקט ?
יהודי !?”

סבא לא ענה. הוא לא ידע מה לענות.  

שקט מרעיש בן 60 שניות, אייכמן המשיך לעיין בעתון דבר.

“אתה קורא לעצמך ציוני ? הא ?” המשיך אייכמן “אתה אפילו לא מכיר את השפה ! בוא אתרגם לך”

“כתוב כאן שאתם שונאים את גרמניה, כתוב כאן שאתם אוייבים שלנו, שאתם תלחמו בנו ! זהו, אין טרנספורט, יהודים לא יצאו מפראג ! בפראג יש גסטאפו ויש כיתת יורים. אנחנו נעמיד את כל הטרנספורט המסריח שלך בשורה אחת ארוכה מאוד, ונספור 1, 2, 3, 4, 5-בום ! עד סוף השורה. כאשר נגיע לסוף נתחיל שוב מהתחלה : 1, 2, 3, 4, 5 בום ! ואתה יודע מה ? אני ארשה לך לבחור היכן לעמוד : בתחילת השורה, או בסופה. מה תעדיף ?” שאל אייכמן בשיטנה. “מעניין ! לא ?”

סבא, הסביר לאייכמן בקרעי הגיון שארץ ישראל נמצאת כעת תחת כיבוש בריטי ובעתון נכתבים דברים בהתאם לרוח השלטון שם. אייכמן נרגע קצת.

העיר פראג וצ’כיה כולה, נכבשה ב 14 במרס 1939. ערב קודם נודעה אודות הפלישה הנאצית לראשי מפקדת עלייה ב’. בשיתוף פעולה עם השלטון הצ’כי הצליחו אלה להמלט מפראג, יחד עם הכספים שנאספו לטובת אישורים צ’יכים לעלייה לארץ ישראל. אישורים שביום המחרת לכיבוש, לא היו שווים דבר וחצי דבר. סבא אמי, סטודנט לרפואה בשנה עשירית, היה הנציג היחידי של מפקדת עלייה ב’ שנותרו בפראג.

האחריות לדאוג לקהילה היהודית שבפראג הוטלה עליו. 

לאחר ישיבה מהירה עם חברי המפקדה החדשה, הם מחליטים שהדרך היחידה שנותרה היא לדבר ישירות עם הגסטאפו.  סבא כותב מזכרים למפקדת הגסטאפו ומחכה לתשובה שהגיעה לאחר מספר ימים בזימון התייצבות במפקדת ה SS.

בפגישה השנייה נשלח סבא לקומה השלישית של משרדי הגסאטפו, מורים לו לעמוד דום ולחכות. הוא מחכה כך יותר מ 30 דקות עד שמורים לו להכנס למשרדו של אייכמן. הפעם זה יושב מאחורי השולחן הגדול ומסביבו ניירת רבה, מאחוריו תמונת ענק של אדולף היטלר מביטה מלמעלה. 

סבא מסביר לאייכמן אודות הנפקת האישורים, שהונפקו על יד קונסוליה דרום אמריקאית. 

אייכמן  חותך את דבריו : “רגע אחד, אני יודע לאן אתם מתכננים לנסוע בסופו של דבר” מחייך אייכמן. “אבל אני רוצה לשמוע זאת ממך אדון פלטין, לאן מועדות פניכם באמת ?” שואל אייכמן.
סבא עד אז חשב טובות על אייכמן, הוא מספר לו על הקמת הבית הלאומי והמטרות הציוניות. בסיום הפגישה סבא מודה לאייכמן ומורה לו לקחת את האישורים החדשים מהמשרד – 350 במספר. 

מיד לאחר הפגישה, סבא כבר אינו מסתפק ב 350 אישורים. הוא מתחיל בפעולת ארגון נמרצת, פותח את משרדי עלייה ב’ שהיו סגורים מאז הכיבוש הנאצי ופותח רשימות חדשות  של אנשים (שמגיעות ל 550), זאת בניגוד להוראת המפקדה הראשית של עליה ב’. הוא מתחיל בארגון הקבוצה, באימונים, כולל אימונים בנשק.

הפגישה השנייה עם אייכמן נערכת כשלושה שבועות לאחר הראשונה. 

הפעם סבא הבחין בזעמו של אייכמן עוד מלפני תחילת הפגישה.

“אההה, זה שוב אתה” ענה אייכמן בביטול. “מתי אתם יוצאים ?
“אנחנו רק מסיימים את תהליך הכנת הניירת” ענה סבא

“קיבלתם כבר את האישורים – למה אתה משקר !?” צעק אייכמן, סבא מנסה להסביר לו את הדברים אבל אייכמן חותך : “אם תוך 14 יום לא תצאו, כבר לא תצאו מכאן בכלל, אתה מבין אותי ?” אייכמן צורח.

סבא עוזב בחרדה את משרדו של אייכמן. מהיכן הוא יצליח לארגן את הטרנספורט בזמן ? 

הוא צריך להספיק ב 14 יום להוציא את כל העולים (550)  באונייה קטנה ולהגיע בנהר הדאנובה לסולינה (רומניה) ושם באונייה גדולה יותר שעדיין כלל לא נרכשה. 

הודעות חדשות מגיעות מהגסטאפו : “כל האישורים האחרונים בטלים – מי שרוצה לצאת צריך למלא 30 טפסים חדשים במשך 48 שעות הקרובות. שוב מרוץ נגד הזמן. שוב מנסה סבא לעשות יש מאין.

ובתוך כל הבאלגן נתקל סבא בבעיה אישית : לפי הוראות המפקדה הראשית של עלייה ב’ אסור בתכלית האיסור לקחת ילדים מתחת לגיל 4. כיוון שלא יעמוד להם כוחם במסע. סבא מחליט לפגוש שוב את אייכמן ולבקש התר לשלוח את סבתא מטה ביחד עם בתו עדינה להוריה בריגה ולחזור חזרה לפני צאת הטרנספורט.

שוב הגיע סבא לוילה ששם שכנה מפקדת הגסטאפו בפראג.

“אתה הוא החזיר המלוכלך ?” פונים אליו שני חיילים בדרגת סמל, חמושים עם רובים מכודנים.

“כן” – משיב סבא.

“בוא איתנו!” מצווה אחד מהם – “אסור להסתובב לאחור, ללכת רק ישר חזיר !” הם הובילו את סבא לחצר הבית, כשסבא מרגיש את הכידונים ננעצים בגבו, כל פעם שוב ושוב שיידע ללאן ללכת. הוא מבין שזהו, הנה מגיע הסוף. נפרד בליבו מכולם. ואז הם הגיעו לדלת צדדית : “דפוק בדלת !” הדלת נפתחה על ידי אשה זקנה, צ’כית. הסמל ציווה :”בקש ממנה מספריים לגיזום עצים“
איזה מוות הם מבשלים לי החיות הללו ?” – חשב סבא. 

הוא לקח את המספריים איתו והם הובילו אותו חזרה לפתח דלתו משרדו של אייכמן ואז הסתלקו והשאירו אותו לחכות דקות ארוכות עם מספרי הגיזום.

לאחר זמן שנמשך נצח, אייכמן פותח את הדלת וסבא נכנס. אייכמן ללא מילים מתיישב מאחורי שולחנו הגדול, היטלר על הקיר מביט במבט מאיים. אייכמן מביט בסבא, חיוור, עדיין  מחזיק את מספרי הגיזום.
ואז לפתע פורץ אייכמן בצחוק שטני. מחזיק את קצוות השולחן כדי שלא יפול מעוצמת צחוקו. 

“קיבלת את המספריים !? מה תעשה עכשיו עם מספריי גיזום ? נבהלת ? הא ? מה פתאום אתה צריך מספריים ???”

אייכמן נרגע ובירר כיצד מתקדם הטרנספורט. סבא העלה בעדינות את בעייתו האישית בנוגע לביתו עדינה, ביקש רשות מאייכמן לשלחה לריגה – שם גרו הוריה של סבתא.

“איזה פתרון זה לשלוח את הילדה ללטביה ? כמה זמן יעבור עד שנגיע לשם ? אתה חושב שיש בכל העולם מקום אחד בטוח בשבילה ? אידיוט שכמוך !” צרח אייכמן (אדולף אייכמן).

אייכמן הבטיח לסבא למלא את בקשתו – ועמד בדיבורו.

ימים נוספים חולפים ופגישה נוספת – אייכמן מזעיק אליו את סבא :
“מה שם האונייה בסולינה ? (רומניה)” צעק אליו אייכמן משתולל :

 “אם אני לא יודע מה שם האונייה בתוך 48 שעות, אוציא את כולכם להורג !” צרח אל סבא.

סבא, הצליח ביחד עם עזרתו של ערי ז’בוטינסקי (בנו של זאב ז’בוטניסקי) להשיג את האישורים המתאימים – “טרנספורט פלטין”.

והפעם לפגישה החמישית והאחרונה.

סבא מבקש לאחר את הטרנספורט ל 13 באוקטובר 1939 – “נו בוודאי, אתם הרי לא יכולים לצאת בחג הקדוש ביותר ליהודים – זהו יום כיפור”  – לחש בשטניות אייכמן.

סבא ואייכמן סיכמו את הכול וכשעמד סבא ללכת, עצר אותו אייכמן בפתח הדלת.
“בקשה קטנה לי אליך” סבא הופתע, מה הוא כבר יכול לעזור לו ?
סבא מהנהן בראשו להסכמה  ואייכמן ממשיך : “מחר בבוקר תביא לי את הפספורטים של אביך ואמך. הם אינם יוצאים בטרנספורט. הם נשארים כאן. בפראג”.

“למה ? מדוע ?” מעז סבא לשאול.

אייכמן ממתין בתשובתו, כאילו לוקח אוויר לריאותיו כדי שצעקתו תיהיה חדה וקשה עוד יותר…

“למה ??!!” הוא מרים את קולו אליו” כדי שישארו כאן אצלי כבני ערובה.

אהרוג אותם כמו כלבים אם יחזור אליי מישהו מהטרנספורט שלך.

אהרוג אותם אם תוציאו מלה רעה על גרמניה, אם תפטפטו משהו שלא נהגתי בכם כשורה, שסבלתם תחת שלטונה של גרמניה הגדולה”.

באמצע אוקטובר 1939 החל המסע לארץ ישראל של עליית אף על פי.
לאחר תלאות קור מקפיא על נהר הדנובה (הסבה של אוניית פחם לאוניית מעפילים) והמתנה ארוכה ומורטת עצבים, בחורף של מינוס 30 מעלות.

רק ב 1 פברואר 1940 ביחד עם פעילי בית”ר נוספים פיקד סבא אמי על אוניית המעפילים סקרייה (הגדולות ביותר עד אז) עליה היו 2300 עולים בלתי לגאליים בדרך לארץ ישראל.

ב 13 בפברואר 1940 הגיע המסע לקיצו בנמל חיפה, עם השתלטות המשטרה הבריטית על הספינה ושליחת הגברים (2000 בסה”כ) למחנות מאסר למשך 6 חודשים בעתלית ובצריפין. סבא השתלב בהמשך בארגון האצ”ל ופיקד על הארגון בעיר ראשון לציון. הבית הקטן של סבא וסבתא המשיך להיות “אונית מעפילים” אליה הגיעו עולים קשיי יום בבקשה לעזרה אותה קיבלו בחום.

סבא השתלב בהמשך בתנועת חירות (בהמשך הפכה לתנועת הליכוד) והיה אחראי על הדסק המוניציפאלי שבתנועה. סבא לא היה פוליטיקאי, הוא היה איש שטח.

באוקטובר 1939 בפגישה האחרונה עם אייכמן – זה הבטיח, הבטיח וקיים.

הוריו נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט (60 ק”מ צפונית לפראג). שנים רבות לאחר מותו של סבא (שנפטר ב 1985) פגשו דודי ואבי (אבינועם ויוסי) אישה שהכירה את ליאו פלטין בגטו טרייזינשטט (הראתה מסמך שהעיד שסידר לה עבודה). סבא-רבא שלי – ליאו פלטין היה ראש משרד הרישום בטרייזינשטט, הוא נשלח לאושוויץ ביחד עם זקן היהודים באותו זמן יעקב אדלשטיין. הם שהו בצינוק 6 חודשים ולאחר מכן הוצאו להורג בירייה ביחד עם משפחותיהם (לאחר שנמצאו שזייפו רישומים של יהודים שהיו צריכים להשלח לאוושוויץ מטרזיינשטט).

הכיבוש הנאצי המשיך לכיוון ברית המועצות, דרך לטבייה – ריגה. עדינה פלטין, בתם היחידה של סבא וסבתא נתפסה ביחד עם הוריה של סבתא והוצאה להורג בירייה ביחד איתם.

החלטתי לעלות את הדברים על הכתב שוב. בעיקר בגלל שתי אחיותיי, ענב וכרמית. ענב ב 2018 יזמה כתבה אודות סבא אמי בעיתון “מקור ראשון”. וכרמית לאחרונה, בחרה לספר את סיפורו של סבא אמי בגוף ראשון במסגרת יום השואה הבינלאומי (כחלק מפרוייקט גדול של דור שלישי לניצולי שואה המספרים את סיפורם של ניצולים שכבר אינם בחיים).

בשנים שחלפו רק ענב אחותי ביקרה במחנות ההשמדה ובמחנות הריכוז. הרגשתי אישית שאין בזה צורך. חושב לי שמקיים את בקשתו השקטה של סבא. לשתוק ולעשות (כל אחד ורמתו כמובן – גם בשתיקה וגם בעשייה (-🙂). 

בחורף היבש של 2025, צוחקים שחצי מהמדינה חולה בשפעת וחצי שני חולה בפוסט טראומה. שילוב מעניין (אפצ’י ובכי בו זמנית). 

אהבתי את השתיקה של סבא לצד העשייה. למרות שממרחק השנים לא נראה והצליח מספיק להסתיר זאת. גם לא סבתא מטה

(לאחר מותה מצאנו פתק קטן – צוואה בה ביקשה לקרוא מעל קברה – שיר רוסי המספר על כאבה של אימא שאיבדה את בתה).

הרגשתי יותר מדי ישראלי וחילוני.
פדגוגיה וממלכתיות בנסיעות לאושוויץ, לא “ירדו” לי מספיק טוב בגרון. 

מודה שטעיתי.

אי אפשר לקבור פוסט טראומה. יגון. 

היא תמיד שם. מדממת. לפעמים קצת. לפעמים קצת יותר.

אבל תמיד מצילה אותה העשייה, זאת תמיד “משחררת”.

במילותיו האחרונות של סבא אמי אליי, ממיטת חוליו באסף הרופא לא הצלחתי להבין מה רצה לומר.  ובגלל שלא הבנתי. הדמעות החלו לעלות מעלה.

לא רציתי שיראה אותי ככה. הסתובבתי וברחתי החוצה למסדרון בלי שאף אחד ראה, ניגבתי הדמעות שירדו כאילו שום דבר לא קרה וחזרתי חזרה להחזיק לו את היד.

הוא נתן בי מבט, עם העיניים הגדולות שלו ואני כאילו נתתי לו מבט חזרה כשהבנתי שנים אחר כך מה רצה לומר.

“תעשה. פשוט תעשה”.

לא מזמן ביחד עם אבא שלי, ראיתי את הסרט “הטבעת” של אדיר מילר (סרט טוב, חשוב). כשיצאנו החוצה, לחשתי לאבא בעוקצנות: 

“אתה רואה, אמא של אדיר מילר שיחדה חייל נאצי בטבעת זהב והוא עשה על זה סרט. סבא אמי הציל 2350 יהודים ולו אפילו אין ערך בויקפדיה”.
צחקתי. אני חושב שאבא שלי צחק גם.

(למעוניינים לתאם הרצאה עם כרמית)
(כרמית פלטין בן צור – carmitbenzur@gmail.com )  –  בפייס – Carmit Ben-Zur