חזרנו מטיול של שבועיים באוגנדה ואיזה פחד כשחזרנו – כולם כאן (ישראל) מוזונגוס (לבנים). להפתעתי שמתי לב שאיבדתי מהירות הליכה (לא רק על האופניים) גם בדרך ‘למזנון’ (רמת החייל). כולם ממהרים בקצב של מערב. קצב של אפריקה זה קצב אחר….כבר הספקתי להישאל היום – “מה חיפשת באוגנדה ?”
“האמת אני לא יודע מה אנשים נוסעים לאירופה ? הכול אותו הדבר כבר 200 שנה – שעמום”. אפריקה זה לא רק ספארי וחיות פרא ונופים מדהימים, זה המון אנשים והמון מעבר לכך. תלמדו לאמץ את הקצב של אפריקה (כשצריך כמובן).
כמו בהרבה מקומות עניים אחרים בעולם. הקשר בין גידול האחים הקטנים על ידי הגדולים מתחיל באפריקה בגיל מאוד קטן.
הקונפליקט בין שמורות הטבע – שהם אלה מכניסי הכסף הגדולים באפריקה לחיי שאר התושבים, מרביתם עניים. משחק מעניין שמסביר את הדינמיקה בין השניים.
הקונפוליקט שמייצג כל כך טוב את הפער הענק בין העולם המערבי העשיר לאפריקה הענייה, זהו אולי אנחנו – המוזנגוס. עשירים, תמימים אך בעיקר ומעל הכול בהירי עור ולבנים.
25 מיליארד דולר תקציב שנתי על 41 מיליון נפש. פועל חקלאי מרוויח בממוצע 15 שקל ביום או 100$ בחודש. בערב האחרון לשהותינו בקמפלה אוגנדה החלטתנו להתפנק במסעדה יפנית מעולה (בTripadvisor דורגה בתקציב בינוני אך בציון גבוה מאוד) שילמנו עבור ארוחה זוגית משובחת 221 ש”ח (נראה שבישראל ארוחה זהה היתה מגיעה ל 700 ש”ח).
ורק אז בתום טיול של שבועיים, בין כל השווקים ומסעדות הפועלים באוגנדה בהן אכלנו צהריים וערב מאכלים בסיסיים כמו אורז, תפו”א אפוי,פושו – תבשיל מקמח תירס, ‘מתוקה’ – בננה מבושלת והכל לצד רוטב שעועית, קאסבה – תבשיל עשוי בוטנים, דגים, בשר עזים או בקר…. באותה מסעדה יפנית בלתי קשורה בעליל לאוגנדה, שלא במפתיע ישבו רק תיירים לבנים וקבוצת סינים אחת. שתי סועדות יחידות שחורות עור, ענדו עגילי זהב ויהלומים מכל הסוגים. החשבון פשוט > האם שמעתם פעם בישראל על ארוחה זוגית (נורמלית) ב 2000-3000 ש”ח – ? (ע”פ חישוב משכורת פועל בישראל ?) אז זוהי אוגנדה – אפריקה. ובתוכו אנחנו מתמזגים – המוזונגוס – בהירי העור.
דייגים באחד הכפרים הקטנים לגדות אגם אלברט על גבול אוגנדה – קונגו.
שאלתי את עזרא (שליווה אותנו כמדריך מעולה ונהג צמוד במשך 14 יום) – “כמה פעמים איש פשוט אוכל ארוחה בשרית במסעדה ?” (10-15 ש”ח) – “פעמיים – שלוש – לפעמים ארבע פעמים בשנה” (שני חגים ושני אירועים משפחתיים של שימחה או עצב). 12-20 ש”ח זהו שכר יומי של פועל – האם חשבתם בישראל להוציא כ 300 ש”ח במסעדה על ארוחת יחיד ? (על בסיס קבוע). בשוק בקמפלה, אימא לשני ילדים (כנראה ממעמד בינוני) הזמינה ארוחה בשרית ודאגה ל”טעימות” קטנטנות בלבד לילדיה הקטנים.
בניית תשתיות רבות ובעיקר כבישים באוגנדה ביוזמות חברות אמריקאיות, בריטיות, היום יותר סיניות ואפילו ישראליות. כל זאת בתמורה להשקעה המבורכת של מדינות המערב, זוכות האחרונות לזכויות כרייה בשיעורים של 75% ממחצבים יקרים כמו זהב, קובלט, נפט ועוד הרבה. 25% בלבד נשארים באוגנדה.אולי זו הסיבה שהתעשייה איננה ההכנסה מספר אחת של אוגנדה. ראשונה – החקלאות (כיום בעיקר גידולי הקפה) ואחריה ענף התיירות. מחסור ביציבות בגידולים החקלאיים גרם לענף התיירות לעלות מעלה ומתקרב למקום הראשון. (לאוגנדה אין נמל ים, כך שייצוא וייבוא סחורות הופך יקר).
אופניים הם כלי תחבורה חשוב באפריקה. קצת ירדו מגדולתם לאחר כניסת ה”בודה-בודה” – האופנוע מונית. עדיין, בעיקר בכפרים הרחוקים אופניים הם דבר נפוץ, זולים מהבודה-בודה בחצי מחיר לקילומטר (בודה בודה לוקח 1000 שילינג לקילומטר).
השמורות הגדולות – מבחינתי האישית לא היתה לי שום בעיה להמשיך ולצפות כל היום, במשך חודש נוסף בפיל סוואנה ענק: אוכל מחרבן, משתין לאגם, מזיין, הורס ורומס עצים. ובהרבה מקרים גם מראה לבני האדם מיהו המלך האמיתי של הג’ונגל.
משחק אסור של שני זכרים צעירים – או שאולי פשוט מתאמנים ? ברקע עדר באפלו במים.
מה הבעיה ? המחיר הגבוה שגובה ממשלת אוגנדה מתיירים בעבור הביקורים בפארקים. מכך ניתן להבין שני דברים :
- מיקום חשיבות התיירות בהכנסה של המדינה וכנראה גם היבשת כולה.
- סוג ואופי המטיילים שמגיע לבקר בשמורות הפארקים הגדולות – אוכלוסיית תיירים (לבנה) ומבוססת, בעיקר בגילאי 40-70. לינה במלונות השמורה יכולה להגיע גם ל 400$ לזוג בלילה (הזולים באזור ה 170~$ ובמקרים נדירים יש זולים יותר, אך נדירים). המחירים למקומיים גם במלונות וגם בכניסה לשמורות – נמוכים בהרבה. (ניתן לצאת החוצה מהשמורה ולישון במקום עממי אך הכניסה למחרת שוב תיהיה כרוכה בתשלום מופרז נוסף). בצורה זו נוצר סוג מאוד מסויים של תיירות – לבנה, עשירה, מפונקת ובהרבה פעמים מתחסדת.
מה זה או מי זה בכלל המוזונגו ? האם זאת מילת גנאי לאדם הלבן ? תלוי בנימה, לפעמים כן, לפעמים וברוב הפעמים ממש לא – ההגדרה תלוייה המון בסיטואציה. (אגב – סינים והודים אינם מוזונגיים כי אינם לבני עור)
תרבות האדם הלבן – המוזנגו (בהיר העור) נראית ומנציחה את ההבדל, ההבדל בין הלבן העשיר לשחור העני (קצת גורפת האמירה). לא סתם מקומיים שחורי עור עשירים זוכים לכינוי – “מוזונגו”.
ונראה שהמוזונוגיים מחזיקים את כלכלת אוגנדה למעלה. הם מביאים את הכסף ? או הם אלה שלוקחים אותו? ככל שהתרחקנו ממסלולי התיירות המוכרים וסטינו לכפרי דייגים עניים באגמים השונים (ויקטוריה, ג’ורג, אלברט ואדוארד) נתקלנו ביחס שונה, בעיקר של ילדים (שהם תמיד יותר סקרנים ואמיתיים).
הרגשנו כאילו (אנו) הגיעה המלכה ויקטורייה עצמה לכפר, לה צריכים לקוד קידת ברך ולנשק את היד (מעין אמירת תודה למוזנגו) בקונוליאניות מביכה.
כולם מצלמים חיות. העדפתי לצלם את החיה המסוכנת ביותר בטבע – (ובמקרה כאן, לא סתם הוא לבן). מצחיק להייוכח שצפיפות האוכלסייה בפארקים יורדת פלאים, דווקא האדם הלבן ‘כובש’ את עיקר השטח באזורים אלה. “לקחת פעם את הילדים לבקר בפארקים?” שאלתי מישהו. “מה פתאום, זו הוצאה שאני לא יכול לעמוד בה” ענה לי בחזרה תושב קמפאלה.
המלך האמיתי של הג’ונגל (זה לא האריה הנרדף והפצוע)
25 אלף ענקים אלה חיים באוגנדה (700 אלף באפריקה). משקל פיל הסוואנה הגדול יכול להגיע ל 6 טון. המפלצת הצמחונית הזאת היא המלך האמיתי של הג’ונגל. הזכרים הגדולים אוכלים מעל 300 קילו ליום עשב ושותים כמות זהה של מיים. הפיל הוא החיה ממנה כל בני האדם חוששים, גם אלה שנוסעים ברכב בטוח לכאורה. מרבית העדרים מובלים על ידי מספר נקבות אליהן קשור זכר אלפא דומיננטי שהבריח את הזכרים הזקנים, או הצעירים שחיים מחוץ לעדר גלמודים ובודדים בקבוצות קטנות, מנסים לכלות את זעמם על נהג לא זהיר שחלף בדרכו בזמן לא נכון (זה יכול להיגמר בתאונת טוטל אוסט לרכב). האבסורד בקיום הפארקים הלאומיים באפריקה מוזר, אפילו מצחיק. באוגנדה חמישה פארקים מרכזיים וגדולים לחיות הסוואנה הגדולות. פארק המלכה אליזבת, מארטשין פול, אימבורו וקידאפו בצפון (בו לא ביקרנו)
לפחות 2 בהם ביקרנו ממחישים את הקונפליקט. יש כאן מספר שחקנים ואולי חלק מהשחקנים נעלמו מהעין. הדיוק חשוב פחות מהרעיון הכללי של – “איך זה עובד באמת”.
שחקן 1 – הפארקים – שמורות הטבע (תחת ריבונות אוגנדה ובתמיכת ארגונים עולמיים – פרטיים ושלא).
(למעלה – עץ המהגוני – פרט מוגן )
שחקן 2 – תושבי האזור – המתקיימים מהדגה באגמים, או מגידול בקר או תירס וכיו”ב בסמוך לשמורות.
שחקן 3 – התיירים. המוזנגוס. בינהם גם ביל גייטס – תומך נלהב באזורי המיחייה של גורילות ההרים.
שחקן 4 – החיות עצמן.
אוגנדה מבינה היטב את ההכנסות הרבות מתיירות. כך גם שאר השחקנים הרשומים מעלה. המשחק כזה, במרבית הפארקים 20% מההכנסות חוזרות לקהילה המקומית (לאחר אישור וועדה מיוחד). במקומות מסויימים מנסים אף לקשור את הקהילה לתיירות (פרוייקט הפיגמים, שמורת השימפנזים). בפארקי הסוואנה הגדולים שריפות יזומות על ידי שומרי הפארקים (ובהרבה מקרים יוצאות משליטה), נועדו לכך שהעשב לא יגדל גבוה מדי. עשב גבוה אהוב בעיקר על ידי החיות הטורפות, פחות על ידי הנטרפות המחפשות אחר אזורי מיחיה אחרים. החיות הטורפות בסוואנה (אריה ונמר) אינן אהובות כלל וכלל לא רק על ידי הנטרפות, אלא גם ובעיקר על ידי האדם המקומי הפוגעות בו כשתוקפות את הבקר.
למעלה – לביאה פצועה על עץ. גוססת, מחכה למושיע. על צווארה כרוך כבל ברזל – שאריות של מלכודת ציידים ממנה הצליחה להשתחרר.
התנין וההיפופוטם, או הפיל והבאפלו – מזיקים לדייגים או לחקלאים המנסים להגדיל את אזורי הגידול. מצד אחד השריפות – למנוע מלהקות הזברה, הפילים, הבאפלו ועוד לנדוד לקונגו או סתם לצאת מהפארק למקומות אסורים (ובכך לאבד פרנסת פארקים). מצד שני הקונפליקט עם הקהילה המקומית שצדה ופוגעת באוכלוסיית הטורפים (אוכלוסית האריות בעיקר). האריה איננו מלך החיות כל כך. בלא מעט פעמים (ביקרנו בעונה היבשה) פגשנו לביאות חלשות, חלקן אף פצועות עקב מפגש רע עם מלכודות אדם. ובאופן כללי נראה שאוכלוסיית הטורפים הגדולים באוגנדה מאוד חלשה וזו עקב הקונפליקט מול הקהילה המקומית (גידולי בקר ודייגים)
אז זהו המשחק ואלה (מעלה) הם השחקנים. והמשחק נראה לי שהבנתם אותו. החוקים – חוקי הג’ונגל (לא נעים להיות נחש כששורפים שמורה כדי להציל פילים).
גורילות (לא) בערפל – SILVERBACK – זכר אלפא
600$ לאדם. זהו עלות הסיור של 3 שעות בפארק הגורילות באוגנדה (1 מתוך 3). הסיור עצמו מהרגע בו פוגשים בגורילות הוא 60 דקות ולא יותר. בעולם חיות כ 880 גורילות הרים נכחדות. מרבית האוכלוסיה שלהן נמצא על משולש הגבולות אוגנדה – קונגו רואנדה.
600$ לביקור של שעה. 6 חודשי עבודה של פועל. מאידך מפצח סלעים לחצץ, מרוויח או מרוויחה כ 5000-10000 שילינג ליום עבודה (5-10 שקלים). מפצחי האבנים לחצץ מגלגלים מהצוקים סלעים למטה לדרכים ויושבים ומפצחים בעזרת פטיש את הסלע עד שזה הופך לאוסף אבני חצץ לבנייה (ישנם פעמים גם שהסלעים הגדולים המדורדרים מטה גם פוגעים באנשים או רכבים חולפים.
שתי הבעיות העיקריות באוגנדה : הראשונה, מחסור בכבישים סלולים. מרבית הדרכים באוגנדה הן דרכי עפר מאובקות, או בוציות בעונת הגשמים. דבר שהופך אותן למסוכנות של ממש בזמן גשם. באוגנדה למעלה מ 40,000 ק”מ של דרכים, פחות מ 5000 ק”מ מהם סלולות.
הבעיה השנייה – מים זורמים לבתים.בכל מהלך היום באזור הכפרים רואים ילדים ומבוגרים שואבים מים מבארות כפריות בצידי הדרכים לתוך ג’ריקנים צהובים גדולים הנשיאים על כתף, אופניים או הבודה-בודה – אופנוע מונית.
בצורה זו, רמת התחלואה נמוכה והזמן הרב בהשקעה בהבאת המים גדולה מאוד.
תחבורה. כ 1000 קילומטר מקמפלה עיר הבירה, על דרך מאובקת, מתוך 10 כלי תחבורה, כנראה ו 3 יהיו אופניים. 3 אופנועי מונית בודה – בודה. 2 משאיות. 1 רכבי 4X4 נושאי תיירים ו 1 רכב פרטי.
לימודים – החוק באוגנדה ברור = חוק לימודים הוא חובה. מי שלא לומד מסתכן בקנס גדול מאוד. האם באמת אוכפים את החוק ?לא נראה שממש. אם שולחים את הילד לעבוד עבור 2 שקל ליום כדייג באגמים מלאי תנינים והיפו, מהיכן בדיוק יהיה לשלם כסף לקנס ?
ניתן היה ללמוד על כמות הילדים שאינה לומדת לפי יכולתם לדבר אנגלית. אלה שידעו לתקשר בדרך כלל גם חזרו מבית הספר. הרעיון ברור – לימודים וידיעת אנגלית תביא לקידום האזור ולא להישארות במקום.
הישארות במקום משמעה – המשך העבדת הילדים תמורת 2 שקל ליום בתחום הדייג, ללא היכולת לתקשר או ללמוד משהו נוסף בהמשך.
לפני מספר שנים, במטרה למנוע את מחלת המלריה המתפשטת, נקנו ביוזמת האו”ם עשרות אלפי כליות (רשתות) נגד יתושי המלריה. לאחר זמן קצת התברר שהילדים עשו מהן הסבה מעניינת – הם השתמשו בהן כרש